מה לעשות, החיים קשים! – פרק 12

הפרק מוקדש לכל הקוראות שעדיין מגיבות (אורטל, קורן, רייני, ובקי ) !!!
תהנו!! (למרות שאני לא בטוחה שתצליחו.. חחח אבל זאת דעתי, ואולי לדעתכן הוא יהייה יפה , מה שלדעתי גם יהייה שקר גם וענקי מצדכן, אבל זאת דעתי בלבד, ועוד דעה שלי היא שאני חושבת שאני מזה חופרת על הדעות שלי, וניראה לי שגם עם זה אתן מסכימות… ((: )
בלי יותר מדי חפירות , נעבור לפרק –

******

תזכורת מהפרק הקודם :

"מי זאת?" הוא שאל עם אותו חיוך על פניו, לא מודע לזה שהמילה הבאה שאני אוציא מפי תגרום לו למחוק את החיוך הזה מהפרצוף.
"אני" עניתי והבטתי בפניו של ניקו.

************

כמו שחשבתי, חיוכו ירד בבת אחת.
הוא הביט בי פעור עיניים.
"מה? זאת … זאת הייתה את? " ניקו שאל כלא מאמין.
הנהנתי בראשי. "כן. אני נאנסתי. " אמרתי כמשלימה עם העובדה המצערת הזאת.
"אבל… אבל… איך?" הוא ניסה למצוא את המילים הנכונות.
"טוב, זה היה ככה. יצאתי מהחוג שלי לבלט, והמשכתי אל הבית שלי. כמה נערים תפשו אותי מאחורה וכיסו את עיניי עם ידיהם. הם הובילו אותי לסימטה הזאת, ואת השאר אתה יודע. " עניתי בקלילות.
"איך את יודעת שזאת את?" ניקו שאל.
" מה זאת אומרת? איך אני יודעת שזאת הייתה אני מי שאנסו אותה? כי אני זוכרת איך נמלטתי משם. נער ירה בהם, הרג אותם, ואני רצתי משם. " אמרתי במשיכת כתפיים.
"למה.. למה את כזאת קלילה עם העובדה הזאת?" ניקו שאל ובלע את רוקו באיטיות.
"שנאנסתי? לא יודעת. לא. בעצם אני כן. עברו שנתיים בערך לא? יותר. די התגברתי על זה. נכון, יש לי עדיין סיוטים כמעט כל לילה, אבל יש לי דברים אחרים לחשוב עליהם. המשכתי בחיים."
"אני… " הוא התחיל להגיד ועיניו התרוצצו על החול, כמנסות למצוא משהו נכון להגיד.
"זה בסדר גמור מצידי, אבל רק אם אתה לא מספר על זה לאף אחד. בסדר?" הבהרתי לו בקשיחות.
"כן. " הוא הנהן במהירות.
"אז.. לנושא אחר… מה היה הקטע הזה בבריכה?" שאלתי בחיוך לא רצוני.
"למה את מחייכת?" הוא שאל וחייך גם.
"סתם… ואל תתחמק!" המשכתי לחייך.
הוא הסתכל על הים ושתק.
"למה הלכתם מכות? " שאלתי בניסיון להבהיר את שאלתי.
"בגללך?" הוא עשה פרצוף שואל ומעוות, כאילו שהוא מנחש את התשובה.
"אתה שואל אותי? " צחקקתי.
"לא.. אני.. אה.. זה פשוט .. ש….אה…" התיישבתי על החול והוא לצידי.
"תפסיק לגמגם כבר! " אמרתי וצחקתי. גם הוא צחק.
"לא משנה.. תשכח מזה.." מלמלתי בחיוך ונשכבתי אחורה.
"למה אתה לא בשיעור? " הוספתי בשקט.
"יצאתי לחפש אותך. " הוא ענה והרים מעט חול בכף ידו ונתן לו ליפול ולעוף בין אצבעותיו.
"מרצון?" מאיפה השאלה הזאת?
"כן." הוא ענה ונשכב לידי. התשובה גרמה לי לחייך משום מה.
פתאום צלצול קצר קטע את הדממה שהשתררה בניינו.
"הו, זה הטלפון שלי.." ניקו מלמל והוציא את הטלפון מכיסו.
"יש לי הודעה מבן דוד שלי. "הוא אמר , כולו שמחה.
הוא פתח את ההודעה וקרא אותה. "הוא שואל מה המצב פה. " הוא אמר בקול רם, כנראה דיבר אליי.
"תכתוב לו שאתה בחיים הטובים. מבריז מבית ספר, שמש, ים, חול, כיף" אמרתי וצחקקתי.
"אוקיי.." הוא מלמל והתחיל לכתוב ולהגיד בקול את מה שהוא כותב, לפי קצב הכתיבה ;
"הָ… מַ…צָב… מֶ…עו…לֶה… אני … יושב על חוף הָ…יָם…. ויש שֶ…מֶ…ש טו….בַה, " הוא השתתק אבל המשיך לכתוב.
התרוממתי לישיבה, והבטתי בצג הטלפון.
"מה כתבת?"
" 'המצב מעולה, אני יושב על חוף הים ויש שמש טובה, הים יפה, ובחורה יפה ליידי. החיים הטובים.' וסמיילי קורץ. " הוא חייך לעצמו ושלח.
"אתה חושב שאני יפה?"
"כן" הוא ענה בלי לחשוב, ורק כעבור כמה שניות, כשראה איך אני מסתכלת עליו, קלט שעשה כנראה משהו לא בסדר.
"מה? מה עשיתי?" הוא שאל , מיתמם או לא מבין או שניהם.
"אתה אמרתי שאני יפה. " עניתי ונשכבתי אחורה, מחוייכת מעט.
"אז? אני אומר להרבה בנות שהן יפות. לכולן כמעט. "
"אה, אז אני כמו כולן?"
"לא. את שונה, את מיוח-"
"חה. עשה לי טובה, ואל תתחיל להגיד שאני שונה, ומיוחדת, ובלה בלה בלה, בסדר?" קטעתי אותו בגיחוך ועצמתי את עיניי.
"למה לא? מה, את כבר רגילה לזה? נכון את היית הסנובית ומלכת הבית ספר שלך? אוי זה כזה ברור, למה אני שואל את זה? " את המשפט האחרון אמר לעצמו.
"חה. בטח. " מלמלתי.
"לא?"
"לא."
"חשבתי, בגלל שאת יפה, ונח-"
"חשבת לא נכון." קטעתי אותו במהירות לפני שיספיק לסיים את משפטו.
"מה הבעיה שלך?"
"חה. אתה יודע טוב מאוד מה הבעיות שלי. "
"אולי תפסיקי להגיד כל הזמן 'חה' ?!" הוא אמר ברוגז.
"אולי לא?"
"אולי כן?"
"טוב, אמרת אולי. ואני בוחרת שלא לעשות את זה . אתה הצעת לי להפסיק, לא אמרת או דרשת ממני . "
"אולי- " התחיל להגיד ונשם עמוק לפני שהמשיך, "תסתמי! בלי אולי! ת-ס-ת-מ-י-! " הוא איית בכעס ואני גלגלתי עיניים.
"ואם לא בא לי?"
"לא ביקשתי שיבוא לך, ביקשתי שתסתמי."
"הא! אתה רואה? אתה מבקש ממני! "
"לא, אני אומר לך לסתום. תסתמי."
"לא רוצה"
"לא שאלתי."
"אולי תענה ?"
"לא גמרנו עם ה'אולי' הזה?"
"כן , אבל יש לך הודעה!"
"אה. " הוא אמר ופתח את ההודעה בטלפון שנשלחה אליו כשהיינו שקועים בשיחה המרתקת שלנו.
"זה בן דוד שלי… הוא שואל מי הבחורה היפה…" הוא מלמל והתחיל לכתוב משהו.
"מה אתה כותב לו?"
"שקוראים לך נועה ושאת יותר מעצבנת מיפה…" הוא מלמל בשקט והמשיך לכתוב במרץ את המשפט.
"מה?! אני?!" צעקתי ושמתי את ידי על חזי.
"כן.. אלא מי? את רואה פה עוד בחורה יפה?" הוא גיחך והציץ בי.
עשיתי פרצוף. "אני מעצבנת רק כשמעצבנים אותי בחזרה. " אמרתי כעבור מספר שניות.
"אה, אז עכשיו אני המעצבן פה?!" הוא שאל, נדהם, ועזב את הטלפון.
" אה.. כן! אתה תמיד היית המעצבן פה!" ופזלתי אל הטלפון שהיה בניינו.
"חה. בטח. " הוא מלמל וחייך.
" אל תחקה אותי ב'חה' שלי! ורמת המעצבנות שלי היא מזה נמוכה לעומת שלך!" צרחתי בכעס.
"חה. ממתי יש דבר כזה רמת מעצבנות? "
"אתה לא מפסיק עם ה'חה' , הא? "
"לא ענית."
"מעכשיו. מעכשיו יש דבר כזה רמת מעצבנות! ואתה סתם מתחמק!"
"מִמָה? "
"אל תיתמם לי עכשיו!"
"חה. אני יכול להיתמם מתי שאני רוצה, ואני יעשה את זה עכשיו, אבל אני יעשה את זה לי, לא לך. אני של עצמי, לא שלך."
"אוחח!! אתה כזה מעצבן!!!" צעקתי בתסכול.
"אני יודע, כזה אני. " הוא אמר במבט של אין-מה-לעשות ובחיוך מרוצה.
נשכבתי על החול, אבל הפעם על הבטן, וצפיתי בים התכול.
הצצתי בניקו וראיתי שהוא שוכב על גבו ועוצם את עיניו.
בלי שהוא ירגיש, שלחתי את ידי אל הטלפון שעדיין היה מונח בניינו, ולקחתי אותו אליי. נכון תמיד כשאתם רוצים לחטט בטלפון של מישהו, אתם ישר הולכים אל ההודעות? אז זה בדיוק מה שעשיתי. הגעתי להודעות שנשלחו. פתחתי את הראשונה שראיתי, וקראתי בלב;
'שאלת מי זאת הבחורה היפה ? באנה אחי, היא לא סתם יפה, היא מהממת! זוכר את הנערה האת שהייתה בסימטה? לפני שנתיים? זאת היא. היא הודתה בזה, ויש לה שמחת חיים מדהימה. אנחנו יודעים אחד על השני בערך הכל.. נכון אני נשמע מטופש? כאילו אני כותב ליומן מטופש או משהו כזה.. חחחח אבל היא מדהימה.. אבל יש לה קטעים מעצבנים כאלה… לא יודע איך להסביר את זה.. אבל היא פשוט מושלמת. היא החזירה מלחמה למלכת הפנימייה בלי בושה. פשוט מושלמת אני אומר לך…'
זה מה שהוא כתב לו?! אומיגד…
מה הוא מספר לבן דוד שלו על זה?!
והוא גם כתב שאני… שאני… שאני… "מושלמת?!" מלמלתי את המילה בטעות, וקיוויתי שניקו לא שמע.
"מה אמרת?" הוא שאל והתרומם לישיבה .
"כלום… " התחמקתי והמשכתי לקרוא עוד הודעות, אבל משעממות יותר. הוא הנהן בחולמניות ונשכב בחזרה.
"רגע, מה הטלפון שלי עשה אצלך?!" הוא קלט, והתרומם במהירות.
"יופי שנזכרת! " מלמלתי עם גיחוך.
"מה את עושה?! את.. את קוראת את ההודעות שלי?!" הוא שאל בזעזוע.
"כן. " עניתי מחויכת.
קמתי לעמידה כשהטלפון עדיין בידי.
"כתבת לו על הקטע עם האונס שלי, הא? וגם זה שאני מעצבנת. " אמרתי לו.
הוא הנהן בזעם.
"וגם שאני מושלמת. פשוט מושלמת. " הוספתי בחיוך ממזרי.
הוא הנהן ואז קלט מה אמרתי. הוא נעשה אדום, ויש לי הרגשה שזה לא מהשמש או מהכעס.
"היי, אני מחכה להסבר."
"אני… אה… פשוט… " הוא גמגם וניסה להסביר עם תנועות ידיים.
"אוי, עזוב… אתה שם לב שאתה לא יכול לענות על שאלות שאני שואלת אותך? זה מזה מעצבן! " אמרתי והלכתי משם כשהטלפון מול העיניים שלי, ואני עדיין קוראת ממנו.
פתאום נשלחה הודעה חדשה.
"אה… ניקו? יש לך הודעה מ… ג'יי…" קראתי אל ניקו.
"מה? " הוא שאל בצעקה והתקדם אליי.
"מה ששמעת, טיפש.. " צעקתי אליו בחזרה והמשכתי ללכת.
'רציני? היא שווה? תביא תמונה… איך היא נראית? '
זה מה שג'יי הזה, הבן דוד שלו, שלח לניקו בהודעה.
צילמתי את פניי במצלמת הטלפון, והבטתי בתמונה. היא יצאה קצת מטושטשת, אבל רואים בה את העיניים שלי ואת שאר חלקי הפנים שלא מוסתרים על ידי השיער שלי שהתנפנף ברוח. שלחתי אותה, וכתבתי : 'זאת היא.' .
נהייה שקט. ניקו לא דיבר ולא שמעו אפילו את קול צעדיו. מוזר…
נשלחה עוד הודעה חדשה.
בשמחה, פתחתי ואתה, אך לפני שהספקתי לקרוא אותה, הופלתי על החול, על פניי.
ניקו.
בגלל זה הוא היה כל כך שקט! הוא תכנן איך להפיל אותי!
"אייייכס! " צרחתי מבעד לחול שנכנס לפי, "ותעיף את הגוף שלך ממני!" הוספתי בצרחה נוספת.
הוא קם ממני והתחיל לצחוק.
"מה?!" שאלתי בזעם.
"השיער.. שלך…" הוא מלמל בין נשימה לנשימה.
החלקתי את שיערתי בעזרת אצבעותיי, וניקיתי אותו מהחול, כמיטב יכולתי.
"עכשיו טוב לך?" שאלתי אותו והתחלתי לנקות את החול מבגדיי.
"כן… בטח… תחייכי… " הוא אמר והרמתי את ראשי. הטלפון שלו היה בידו והמצלמה שבו הייתה מכוננת אליי. שיט. "יופי. " .הוא אמר, " שלח" , וחייך חיוך מרוצה.
התקדמתי אליו בכעס והוא התחיל לרוץ במהירות מפחידה. רצתי אחריו וכמעט שתפסתי בחולצתו.
"עזבי אותי!" הוא קרא והמשיך לרוץ ישר.
לא עניתי. הרגליים שלי שרפו מהחול הלוהט. כנראה גם שלו, כי הוא פנה למים.
המשכתי אחריו.
הוא עצר במקום שהמים הגיעו לו עד מתחת לברכיים, ונאנח, לא מודע שאני המשכתי לרוץ, ושאני לא אוותר עד שימחק את התמונה הנוראית ההיא .
לקחתי תנופה, וקפצתי על גבו בצרחת "קוואבאנגה!!" , והפלתי אותו למים, כשאני עליו.
המים שטפו את שנינו, והיינו רטובים מכף רגל ועד ראש.
"תמחק את התמונה הזאת!" צרחתי אליו.
"מ..טומ..ט..מת!…" הוא צעק מתי שהמים נכנסו אל פיו, ויצאו ממנו.
"כזאת אני!" צעקתי בחזרה וצחקתי.
המים שטפו אותנו אל החוף, ושנינו שכבנו על הגב. הטלפון היה בידו, רטוב כולו.
"את מפגרת…." הוא מלמל בשקט.
"אני יודעת…." החזרתי וצחקקתי.
"אני לא שלחתי את התמונה הזאת. " הוא אמר לאחר שתיקה של דקה או שתיים.
"בטח.." אמרתי בטון לא מאמין.
"אני לא משקר."
"מה?!" צרחתי ונעמדתי.
"אה-הא. " הוא אישר בחיוך וברוגע.
חוצפן קטן..
בלי לחשוב, תפסתי ברגלו, והתקדמתי אל הים, כשאני אוחזת ברגל שלו.
"נועה?! נועה! מה את עושה! את מטורפת! " הוא צעק כשהבין מה התוכנית שלי.
"אתה יותר. " עניתי והוא ניסה להשתחרר מאחיזת ידי ברגלו.
ללא הצלחה.
הגעתי לחלק של המים שהגיעו לברכיים, ו'זרקתי' אותו אליהם.
התפוצצתי מצחוק, ולפתע הוא משך ברגלי, והפיל אותי אל המים. צרחתי וניסיתי להטביע אותו.
הוא ברח, ואתם יודעים איך זה כשמנסים לרוץ במים… זה איטי ולא ממש הולך טוב… זה מה שקרה לו.
הוא הגיע לחלק שהמים הגיעו לי עד לחזה, ואז תפסתי אותו. ניסיתי להטביע אותו, והוא אותי, והוא כל הזמן ירק מים וקילל.
"עזבי אותי!"
"לא רוצה!"
"בלי לרצות!"
"לא רוצה!" אמרתי לו. רוח החלה לנשוב.
"נו די!"
"לא רוצה!"
"נועה! "הוא קרא,
נהייה קריר.
"מה?" החזרתי,
"כלום!"
"ניקו…" התחלתי להגיד והשתתקתי.
"מה?" הוא עצר מלנסות להטביע אותי.
"כלום. לא משנה."
"בחייך, מה רצית?"
"כלום," הרגשתי שאני קופאת, שיניי נקשו וגופי רעד.
"קר לך, נכון?"
הנהנתי בראשי.
"בואי, נחזור. " הוא אמר ושחה את הדרך עד לחוף, ונעמד. אני לא יודעת לשחות. והוא לא יודע את זה.
כשראה שאני עדיין בתוך המים, באותו מקום, הוא נאנח, ושחה בחזרה אליי.
"בואי, "הוא אמר וקפצתי על גבו, והוא הלך את הדרך אל החוף כשאני תלויה על גבו כ'שק קמח' (מכירים את זה?) , וידיי כרוכות סביב צווארו בכוח.
"קר לי.." אמרתי ברעד. הוא הוריד אותי מגבו ושנינו התקדמנו אל הביתנים.