מה לעשות, החיים קשים! – פרק 11 (מישהו קורא את זה?)

"זה היה לפני שנתיים בערך. אולי יותר. אני ובן דוד שלי היינו בבר והייתה מסיבה. רקדנו והשתוללנו, עד שנשמעו פתאום יריות מבחוץ. כולם באינסטינקט השתטחו על הרצפה והגנו על הראש על הידיים. אני ובן דוד שלי יצאנו החוצה, אל מקור היריות, אך לא ראינו משהו חשוד או משונה.
בן דוד שלי חזר פנימה, ואני המשכתי קדימה. פתאום עמדתי מול 3 נערים גדולים בגיל ובגובה, עם שרירים מוצקים וגוף מלא קעקועים. עשיתי צעד אחורה, אבל הם תפסו לי בחולצה בכוח בזמן שה'מנהיג' שלהם דיבר. הוא אמר לי שאם אני אספר למישהו על מה שקרה שם, הוא ידאג לזה בעצמו שאני אמות. אני התחלתי להגיד שלא ראיתי כלום, אבל אז הצצתי מעבר לכתפו, וראיתי גוף של בן אדם, שוכב, בתוך הסימטה. הגוף זז, וראיתי שער ארוך וכהה, והבנתי שזאת בת. היא קמה, אבל עוד נער בגיל של חבריו הופיע פתאום, ודחף אותה בגב. היא נפלה ושמעתי מהמקום שבו היינו את צעקתו. " ניק הפסיק ובלע את רוקו.
"מה הוא צעק?" שאלתי בחשש מסוים.
"הוא… הוא צעק 'תשכבי כאן, ואל תזוזי, זונה!' . " ניק אמר ובלע שוב את רוקו. משהו במוח שלי התערפל לפתע, אך ניק כבר המשיך.
" אני הנהנתי במהירות אל המנהיג שלהם, שדיבר אליי, והוא שחרר אותי. התחלתי ללכת אחורה, בחזרה, אך העפתי מבט אחורה, אל הנערה. הנער שדיבר אליי ראה שהסתכלתי עלייה, וחייך חיוך מכוער. 'אתה רוצה גם?' הוא שאל אותי, ואני שאלתי למה הוא מתכוון בדיוק. חשבתי שהוא התכוון לשאול אם גם אני רוצה שייבעטו בי. 'התכוונתי, אם גם אתה רוצה לחגוג היום קצת,' הוא אמר והעיף מבט אל הנערה. ' לא.. זה בסדר, ' אני אמרתי לו , כי הבנתי שהם…"
ניק השתתק.
"הבנתי שהם אונסים אותה." הוא המשיך את המשפט אחרי דקת שתיקה.
המוח שלי כבר התבלגן לגמרי, אך הרגשתי שאני מבינה משהו במעורפל.
"חזרתי לבר, אבל במקום להמשיך כרגיל, ולרקוד ולשתות, לקחתי אקדח מכיס מכנסיו האחוריים של איזה שוטר שבא לשתות בבר, בלי שהוא ישים לב כמובן, ויצאתי עם האקדח החוצה.
הלכתי אל הסמטה שם, ולפני שהם ראו אותי, יריתי באחד מהם בגב. כולם הסתובבו בבת אחת אליי, עם מבט מבוהל על פניהם. חוץ מהמנהיג, שהביט בגופת חברו, ושלף אקדח משומקום.
במקום לכוון אותו אליי, כמו שחשבתי שייעשה, הוא כיוון אותו לראש הנערה ששכבה על המדרכה המטונפת. ' אז חזרת להציל את הזונה הזאת, הא? ' הוא אמר וצחק.
' אל תדבר אליה ככה! ' צעקתי , למרות שלא הכרתי אותה בכלל.
' אה,אתה חבר שלה? ' הוא שאל.
' לא, ' עניתי , והתקדמתי צעד קדימה.
הוא טען את האקדח, ונעצרתי במקומי במהירות. לא הכרתי את הנערה הזאת באמת, אבל היא לא צריכה למות לדעתי, ועוד בגלל משהו שלא עשתה.
פתאום, בזמן שחשבתי על מה אני עושה עכשיו, הנערה זזה בשקט בשקט, ובעטה במנהיג הזה, ככה שהוא זז הצידה מעט, והתגלגלה מהמקום שלה במהירות, כדי שאם הוא יירה פתאום, שזה לא ייפגע בה. היא צדקה. הוא יירה, אבל זה פגע במדרכה, במקום שבו הייתה לפני שניות ספורות. ניצלתי את השניות של בלבולו, ויריתי במנהיג. הוא לא נפל ומת. הוא קפא על מקומו, ושלח יד אל הלב שלו, שם פגע הכדור. הוא הביט בחור שנפער בו, והתמוטט באיטיות. חשבתי שהרגתי את כולם, אבל נער נוסף בא. ניסיתי לירות בו, אבל המחסנית הייתה ריקה. הספקתי לקלל, והוא זרק לעברי סכין קצבים. התחמקתי, אך לפני שהוא הספיק לשלוף עוד סכין, אורות אדומים וכחולים הופיעו על קירות הבתים שבצידי הרחוב. המשטרה באה. הנערה תפסה ספרינט ורצה משם בכיוון ההפוך מהמשטרה, אני רצתי אל הרכבת התחתית, בכיוון הנערה, והנער שנשאר, טוב, לא ראיתי לאן הוא רץ, או מה הוא עשה.
הגעתי לרכבת התחתית, ומשם נסעתי לבית של בן דוד שלי, שם אני גר.
המשכתי בחיים שלי די כרגיל, חוץ מזה שתמיד חשבתי על מה הנערה עושה עכשיו , ואיך היא מסתדרת.
לפני פחות משבועיים, הנער ההוא שנשאר, זה שלא הרגתי, מצא אותי. אני הייתי מאחורי בלוק, שכנראה חלק ממנו היה חנות תכשיטים, עישנתי לי בנחת, ועל פניי הייתה מסכה, שבן הדוד שלי לימד אותי שצריך לשים אותה כשאני במקום של כנופיות ורוצחים ודברים כאלה, כדי שלא יזהו אותי אם אני עושה משהו אסור. הנער ההוא התגנב מאחורי פחי האשפה, וכיוון אליי את אקדחו. בלי לחשוב מה אני עושה ממש, קפצתי מהארגז שעליו ישבתי, והסתתרתי מאחוריו. 'הו, אתה לא יכול לברוח ממני! ' הנער אמר. זרקתי לבנת מדרכה שהייתה לידי אל החלון האחורי של החנות, וניפצתי אותו ברגע. החלון היה נמוך יחסית, אז לקחתי סיכון, נעמדתי, וקפצתי אל תוך החנות. הקטע המוזר, זה שלא הופעלה שום אזעקה, ושהנער לא ירה עליי כשנעמדתי. עמדתי במקומי, מעכל את מה שהרגע עשיתי, ומיד הנער קפץ גם הוא אל תוך החנות. הוא התגלגל על הרצפה, ומיד קם, כשהאקדח שלו מכוון אליי. הלכתי אחורה עד שנתקלתי בקיר. הוא טען את האקדח וחייך חיוך מרוצה.
השפלתי את ראשי, מחכה לכדור שייקטע ויגמור את חיי.
הוא לחץ על ההדק כמה פעמים, אך לא הרגשתי דבר.
שום כאב.
הבטתי לצדדי, וראיתי 5 חורים בצידי הגוף שלי. לפתע ראיתי שהיד שלי מדממת. לא הרגשתי את זה. ראיתי את הדם נוזל מהחור שנפער בה, והרגשתי את הדם החמים. אך לא הרגשתי שום כאב. הרמתי את ראשי, וראיתי את הנער שרוע על הרצפה עם איברים פשוקים, וצל של מישהו מאחור ארון תכשיטים. מאחורי הארון יצא מישהו על מסכה שחורה על פניו, ואקדח מכוון אליי. לפתע האיש הזה הוריד את האקדח, ושאל בחשד, ' ניקולא? ניק? ניקו? זה אתה?' ואני חשבתי לעצמי, 'איך האיש הזה מכיר את השם שלי? ולמה הוא משתמש בכולם? ' ואז האיש הוריד את המסכה, וגיליתי את בן דודי. אותו בן דוד שהיה אתי באותו זמן בבר, ואותו אחד שאמר לי לעטות על פניי את המסכה. קוראים לו ג'יי. קיצור של ג'ייסון. הורדתי את המסכה שלי, והתחבקנו בשמחה. הוא סיפר שהוא ראה את כל העניין עם חבורת הנערים הזאת לפניי שנתיים, וידע שיימצאו אותי מתישהו. הוא לא רצה לספר לי שהוא יודע, כי הוא לא רצה להלחיץ אותי ולחשוש שהוא יספר למישהו. הוא הציע את הרעיון של המסכה, כי ידע שאני מסתובב במקומות כאלה, וגם אוהב את זה. הוא דאג לי במשך כל הזמן בלי שידעתי אפילו. ובקשר לחנות תכשיטים… אף אחד מאיתנו לא ידע שיש מצלמות, וזה גם לא היה איכפת לנו באותם רגעים, ולא חשבנו על זה ממש. וזהו. " ניק סיכם, והביט בי.
הכל התבהר לי פתאום.
"אתה כן מכיר אותה…" לחשתי בקול צרוד.
"מה?" הוא שאל בקול רם, " תדברי בקול, שאני אשמע"
"אתה מכיר אותה! " קראתי בקול רם משציפיתי שייצא לי.
"את מי?" הוא שאל בשקט, לאחר שהדממה התפוררה.
"את…את הנערה הזאת שהייתה בסימטה, עם השיער הכהה. " גמגמתי מעט,
" מה? אני לא. למה את חושבת שאני מכיר אותה?" הוא אמר לי והבטתי בפניו שהביעו בלבול.
"אתה כן, ואני יודעת את זה, לא חושבת., יודעת. " הבהרתי בשנית.
"אז… מי זאת?"
פתחתי את פי לענות לו, אבל צלצול הטלפון שלי הפריע. 'תודה לאל' חשבתי לעצמי,והבטתי בצג. אמרתי לניק שאני צריכה לענות לזה, וקמתי ממקומי.
" סיד? " שאלתי כשעניתי לטלפון.
"נועה?! אוי מי גד!!" צרחה סידני, ואחרי זה צעקה למישהו אחר , "זאת נועה! בואו כבר! מהר! נו! היא מחכה , וגם אני!! " שמעתי דיבורים, ואז דממה.
"הלו?" שקט מדי. יש מצב שהיא ניתקה?
"נועה? זה אנחנו! לין, רוז, סיד, וקייט! מה המצב שם? מה איתך? לא דיברנו הרבה זמן! " קראה לין פתאום.
"היי כולם! אני מרגישה מפגרת… " אמרתי וצחקקתי. "הכל טוב, ודיברנו לפני… שלשום זה היה לא? טוב, לא חשוב. מה קורה אצלכם? יש חדש? בית ספר? משפחה? משהו?"
"אצלנו הכול טוב! אין ממש חדש אב- " סיד התחילה להגיד וקייט התפרצה וקטעה אותו בצרחה : "רייצ'ל עברה דירה לסקוטלנד! " ומיד אחרי זה רוז לחשה לה : "מה את עושה? את לא אמורה להגיד את זה! סיכמנו כבר מה אומרים! "
"רוז? גַיִיז? מה אתם מסתירים ממני? " שאלתי בעצבנות קלה.
"אה? אה, כלום! ממש כלום! למה שנסתיר ממך משהו? למה שיהייה לנו מה להסתיר, ועוד ממך? זה לא שהרבה דברים השתנו כל כך מא-" קייט אמרה בקול משונה ובמהירות, אבל רוז השתיקה אותה : "קייט!!! תסתמי!!! " ונאלצתי להרחיק את הטלפון מהאוזן שלי כדי לא להתחרש.
"אתם יודעים, אל תתנו לקייט לדבר כשזה מדובר בלשקר…" הצעתי להם, וסיד אמרה לי שהיא מצטערת שככה אני מגלה את זה.
"מגלה את מה?" שאלתי אותה.
"רגע, אנחנו נספר לך, אבל לא עכשיו. אולי… בערב. כן. בערב. תתקשרי אלינו בערב, ונסביר לך הכל. " לין השיבה ואמרה שהיא צריכה ללכת לטפל בקייט.
"מה? לטפל בקייט? מה קרה לה? למה היא לא יכולה לטפל בעצמה? " נלחצתי.
"זה…" לין התחילה להגיד ונאנחה. " זה לא משנה עכשיו. נדבר אחר כך. ביי נועה. " וניתקה.
שמעתי את צליל הניתוק באוזן שלי, אבל המשכתי להחזיק את הטלפון ליד האוזן שלי.
מה הם מסתירם ממני?
משהו קרה לקייט. היא באמת מוזרה קצת. הקול שלה נשמע… ילדותי יותר. משונה יותר.
ולמה רייצ'ל עברה לסקוטלנד?!
למה הם מסתירים ממני את הדברים האלה?!
"נועה? הכל בסדר? "
הסתובבתי במהירות הצידה. שחכתי שאני בביתן 34, הביתן של ניקו.
"כן. בסדר גמור. " עניתי והכנסתי את הטלפון שלי לכיס מכנסיי.
"טוב, אני אלך. ביי" אמרתי במהירות והתקדמתי אל הדלת.
"חכי! " ניק קרא. נעצרתי והסתובבתי אליו .
"הדלת נעולה," הוא לחש והתקרב אל הדלת. הוא הוציא את המפתח מכיס הג'ינס שלו, ופתח את הדלת.
"רגע, איך לקרוא לך? ניק? ניקו? ניקולא? " שאלתי כשירדנו יחד במדרגות.
"אהה… איך שבא לך. לא, בעצם ניק. ניקולא, טוב, אף אחד לא קורא לי ככה, וניקו… רק בן דוד שלי קורא לי ככה. " הוא ענה ופתח את דלת הכניסה.
"ונועה, אל תספרי למישהו על מה דיברנו. בבקשה. " הוא שאל בתחינה, ואני הנהנתי וחזרתי לביתן שלי.
מכיוון שאין שולחן כתיבה בחדרון שלי, אני עושה את השיעורים על המיטה. כשאני גומרת את זה, יש זמן בריכה. אני מחליטה לא ללכת. אני רוצה לדבר עם לין בקשר לקייט, ולמה שהשתנה…
הצליל המודיע על שליחת הודעה נשמע ישר אחרי שעצמתי את עיניי. התעלמתי ממנו ונרדמתי.
התעוררתי בדיוק בזמן לארוחת הערב. הבנות לביתן שלי כבר הלכו, ואני יצאתי באיזי אל חדר האוכל. הוא היה מלא. היה שקט. כל אחד אכל בשקט. בקושי דיברו. הייתה אווירה מעצבנת. "נועה, שמעת מה קרה בבריכה היום?" אוליביה, אחת החברות החדשות שלי, שאלה אותי כשיצאתי מן חדר האוכל.
אהה! בגלל זה כולם שקטים! בטח קרה משהו שם… חבל שלא הייתי…
"לא, לא הייתי. מה?" עניתי והלכנו ביחד.
"אה, נכון. את יודעת מי זה בריאן אָדַמס, וניק רופר? " אוליביה שאלה.
"אהה.. כן כן.." עניתי ומילמלתי לעצמי:" רופר? זה השם משפחה שלו? באמת? ניקולא רופר.. המממ..מוזר.."
"את איתי?" היא בדקה,
"כן כן. תמשיכי. "
"אז שניהם הלכו מכות." היא אמרה.
"אז…? למה כל הקפיטריה הייתה שקטה? זה היה מפחיד!"
"את לא שואלת למה הם הלכו מכות?" היא שאלה כאילו-בדרך-אגב.
"לא… אני צריכה לשאול?" למה הם הלכו מכות?! נו! היא לא עונה!!
"תעשי מה שבא לך."
"נו! "
"בגללך. "
"מה?"
"בגללך" היא חזרה.
"מה?!" שאלתי שוב.
" ב-ג-ל-ל-ך" היא אייתה באיטיות.
"שמעתי, אבל הם הלכו מכות בגללי?! למה?! מה עשיתי?!"
"לא יודעת. " היא ענתה בפשטות.
"מה? אז איך את יודעת שזה בגללי? "
"תקשיבי, ככה זה היה : הם היו בתוך הבריכה, ובריאן שאל את ניק, על מה את והוא דיברתם, שדרך אגב, גם אני שואלת את זה, וניק לא הסכים לענות לו, ואז בריאן חשד שהוא עושה לך משהו, שדרך אגב, גם אני חושבת את זה, וניק הכחיש, ובריאן התנפל עליו ואמר לו שהוא שקרן,וניק נשבע שהוא לא עשה לך כלום, ובריאן אמר לו שאם הוא ייפגע בך עוד פעם אחת הוא.. אבל הוא לא סיים את המשפט, כי ניק קטע אותו והזכיר לו שהוא לא פגע בך ולא יעשה את זה לעולם, ובריאן קרא לו שקרן עוד פעם, והם ניסו להטביע אחד את השני, עד שֶשון הזה, החבר של בריאן, הפריד בניהם. הסוף. "
אוליביה אמרה את זה כאילו זה הדבר הכי טבעי שיש. בלי שום רגש מיוחד. וזה עיצבן. מאוד.
"נו! אז את מוכנה לענות לי? " אוליביה קראה בקול אל תוך האוזן שלי.
"אווץ'. " אמרתי ומיששתי את האוזן שלי.
"נו!"
"טוב! טוב! "
"אז… ?"
"אז אני לא הולכת להגיד לך על מה דיברנו, כי ניק אמר לי לא לספר, והוא לא עשה לי כלום! איך הגעתם למסקנה הזאת?! הוא לא פגע בי! " כעסתי מעט. מה זה איכפת להם על מה דיברנו, ומה עשינו שם? וואי, זה יצא לי לא טוב.. כאילו באמת עשינו שם משהו… וואוו! מאיפה המחשבות האלה?!
"בסדר! בסדר! מה כבר שאלתי!?" התרגזה גם אוליביה.
"אני.. מצטערת.. אני… לא שמתי לב מה אני אומרת.. אל תתרגזי …"
"זה בסדר. " היא אמרה והתחבקנו. צחקנו עד שפנינו כל אחת לדרכה.
הטלפון שלי היה על המיטה שלי. הדלקתי אותו והיו בו שלוש הודעות, ושתי שיחות שלא נענו.
ההודעות היו כולן מניק.
השיחות היו מסידני.
ניק כתב לי בכל הודעה כמעט אותו דבר : " בריאן רצה לדעת על מה דיברנו. הוא חושד שאני פוגע בך. זה לא נכון. אני אספר לך אחר כך מה קרה. תחזירי צלצול. "
בהודעה השנייה: "היי, סיפרו לך כבר? למה לא התקשרת? טוב, לא משנה.. נדבר אחר כך.."
והשלישית: "נועה את שם?! למה את לא עונה לכלום?! סיפרו לך כבר , נכון? עשי טובה, ותתקשרי אליי. "
כתבתי לניק מהר שאני אדבר איתו אחר כך, ושלחתי.
התקשרתי לסידני, והיא ענתה על הצלצול הראשון.
"נועה? תקשיבי. זה בקשר לקייט, דבר ראשון. " היא ישר אמרה, והשתתקה.
"נו!" האצתי.
"היא ניסתה להתאבד. אנחנו לא יודעים למה, וההורים שלה בחו"ל , והם יחזרו רק עוד חודשיים. הם לא יודעים את זה . רק אני לין ורוז יודעים על זה. מאז, אחרי שעצרנו אותה כשניסתה לקפוץ מהחלון בחדר שלה, היא מתנהגת מוזר. כששאלנו אותה למה, היא אמרה שהיא רוצה שנחשוב שהיא רגילה ונורמאלית כבר, ושנעזוב אותה, ואז היא תוכל להתאבד שוב. אף בן אדם שפוי לא היה עושה את זה או אומר את זה. עכשיו היא גרה אצל לין, והיא משוחררת מבית הספר, כי היא ב'חופשה' . זה מה שכתבנו במכתב 'בשם' ההורים שלה. אנחנו מפחדים. היא קולטת כל מילה שאומרים עליה, או על כל דבר גם אם זה בשקט, ואנחנו חושבים שהיא לא מקשיבה. והיא עושה דברים מוזרים. זה מפחיד. את השאר נספר לך מחר. אני ממש מצטערת. יש עוד כמה דברים שהשתנו כשלא היית. דברים רעים. לא טובים. "
"אני צריכה להיצטער . לא את . אני לא שם. אני לא שם די להיות שם בשבילה, ולהיות איתה, ואיתכם." אמרתי ברעד.
"טוב, נועה, אני חייבת לזוז. לין צריכה עזרה."
"רגע! היא לא יכולה לטפל בעצמה…? " שאלתי.
"לא.. זה מסוכן מידי. " סיד ענתה.
"טוב.. יאללה ביי. נדבר."אמרתי וניתקתי.
אוי אלוקים… חברה שלי לניסתה להתאבד!
חברה.שלי.ניסתה.להתאבד.
ל-ה-ת-א-ב-ד-!
למה?!
ואני לא שם כדי להיות איתה!
מה עוד קרה כשלא הייתי?! או אלוקים…
אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
נרדמתי עם בגדיי עליי, ועם כאב ראש נוראי.
בבוקר התקלחתי, והתארגנתי,בעייפות ובאיטיות וראיתי שאני כבר מאחרת, אבל לא ב2 דקות, אלא בחצי שעה!
נאנחתי, אבל המשכתי לעשות הכל כרגיל. בלי למהר. אפילו לא טיפה .
כמובן שכשנכנסתי לכיתה כולם הביטו בי. כולל המורה. היא אמרה לי לשבת במקומי, ושפעם באה זה יהיה ריתוק. וואטאבר…
פתאום הטלפון שלי צלצל. בלי לשים על כל מי שהסתכל עליי, עניתי.
"הלו."
"נועה? אפשר לדבר אתך עכשיו בקשר להמשך של אתמול?" סיד שאלה.
"אממ.. חכי רגע, המורה שלי מסמנת לי משהו עם הידיים. " אמרתי והרמתי את ראשי אל המורה.
"תנתקי את השיחה, ותכניסי את הטלפון לתיק. " היא צעקה.
"שנייה!" התחצפתי בלי לשים עלייה קצוץ.
"נועה!" סיד צעקה לי בטלפון כשקלטה שאני מתחצפת למורה שלי, וגם המורה שלי צעקה כשהבינה שאני מתחצפת אליה.
"מה?!" צעקתי אל המורה שלי בחזרה.
"עופי מהכיתה שלי!" היא צרחה.
"דבר ראשון, זאת לא הכיתה שלך. זה רכוש בית הספר. דבר שני, אני באמצע שיחה עם חברה שלי, אז אולי תסתמי ת'פה שלך?! דבר שלישי, את לא צריכה לצעוק! אני הולכת גם בלי שתבקשי!" ויצאתי מהכיתה עם התיק על כתף אחת, כשכולם מביטים עליי עם פה פעור ועיניים פקוחות לרווחה (חלק אפילו הצביעו עליי).
כולל המורה.
"סיד, אני אחזור אלייך." אמתי לה וניתקתי.
יצאתי מהכיתה, וסגרתי אחריי את הדלת בטריקה . פתחתי אותה שוב לאחר 10 שניות והצצתי עם ראשי פנימה ואמרתי, "וזה לא יפה לנעוץ עיניים. " וטרקתי אותה שוב.
חשבתי בהתחלה ללכת אל החדרון שלי, אבל פניתי הצידה כשיצאתי מהדלת של מבנה בית הספר. המשכתי ישר והגעתי לחוף. התיישבתי על החול הזהוב, והבטתי בים התכול שהתפרש לפניי. נוף מדהים. קצת יותר מדי כחול, אבל זה יפה. התקשרתי בחזרה לסידני, והיא ענתה מעט ברוגז.
"נועה! זה מה שאת עושה בבית ספר הזה? מתחצפת למורים? " זה המשפט הראשון שאמרה לי.
"לא, פשוט התחלתי את היום רע, והמורה הזאת לא מתחשבת בכלל! אני דיברתי איתך, והיא מצפה שאני אנתק לך בפרצוף! חה! אני בטוחה שהיא לא מנתקת לחברות שלה בפרצוף את השיחה! אבל בעצם אין לה חברות ו- "
"וואו! סטופ!! " היא קטעה אותי בצרחה.
נאנחתי בעייפות.
"מה קורה איתך? הכל בסדר? " סידני שאלה בדאגה.
"כן כן, אני פשוט עייפה! והמורה הזאת הרסה לי את הב-"
"כן, היינו פה כבר. " היא התפרצה וצחקקה.
העלתי על פניי חיוך קלוש.
"נו, אז מה עוד קורה שם?" שאלתי ועברתי לישיבה מזרחית.
"שם? אה, אצלנו? טוב, אה- " היא התחילה לומר, ואז נזכרתי שעכשיו בוקר, והיא אמורה להיות בבית ספר!
"סיד, למה את לא בבית ספר?"
"הא? אה, כי אני חולה." אני יודעת כשחברות שלי משקרות לי. ואני יודעת שסידני הרגע שיקרה לי.
"טוב, " אמרתי ומשכתי את המילה, "אני יעמיד פנים שאני מאמינה לך…"
היא גיחכה והמשיכה, " נכון קייט אמרה לך שרייצ'ל עברה לסקוטלנד? אז זה נכון. אבל שלה קודם בעבודה, ועכשיו המשרד שלו שם, וכל העבודה שלו נמצאת בסקוטלנד. היא שמחה על זה שהיא עוברת. היא נראתה מתה להיפטר מאיתנו כבר. גם אנחנו. "
צחקתי.
"ומה עוד?" שאלתי.
"אממ… אבא שלך… הוא… " היא ניסתה למצוא את המילים הנכונות, ושמעתי שהיא בלעה את רוקה.
"מה, הוא מת?" ושנאתי את עצמי שהייתה מעט שמחה בקולי. בכל זאת, זה אבא שלי…
"לא. הוא נעלם."
"מה זאת אומרת נעלם?"
"נעלם. חושדים שהוא עבר לקנדה. "
"באמת?! מה יש לו לעשות בקנדה?!" שאלתי מופתעת.
"לא יודעת. " היא אמרה ויכולתי לראות אותה בדמיוני מושכת בכתפייה.
"טוב, ומה עוד?"
"אממ.. שנייה, תני להיזכר… אה! רוז קיבלה 70 במבחן במתמטיקה!"
צחקקתי. רוז תמיד מקבלת 50 ומטה במתמטיקה. זה שיפור אדיר.
"איך היא הצליחה?" שאלתי.
"היא למדה עם חבר שלה. "
"יש לה חבר?! מי זה ?! אמרתן לי שהם נפרדו!"
"לא, לא זה! עכשיו זה מרקו! "
"מרקו?"
"כן, מרקו."
"החתיך מ- יא' 8 ? זה עם השיער השחור? רצינית?"
"כן. אבל אל תעיזי לקורא לו חתיך ליד רוז.. היא תצרח לך שהוא שלה!!"היא אמרה בכעס מזוייף ואני התפוצצתי מצחוק.
" ב'אנה, סיד, מאיפה הגישה הזאת?"
"אני לא יודעת! אה, ואח של רוז נעלם. מצאו גופה בנהר, אבל לא יודעים של מי היא עדיין."
"איזה אח? מייקל? זה בן ה19 ?"
"כן… הוא. "היא אישרה בעצב.
"אוי מסכנה רוז…"
"ומה עם החתולה שלך? היא והוילונות עדיין במלחמה? " שאלתי והנחתי את הטלפון על החול, ולחצתי על 'רמקול' .
"רגע, בעצם… מה עוד השתנה?" מיהרתי להוסיף.
"אממ… זהו. בע…" היא אמרה ואני די בטוחה ששמעתי 'בערך, בסוף המילה, ולא 'בעצם' .
"מה זה בערך?" שאלתי בבליעת רוק.
"אממ… "
"סידני!!"
"טום… הוא.." היא גמגמה.
"הוא.." בלעתי את רוקי בשנית. "הוא עם מישהי אחרת , נכון? "
"אני ממש מצטערת נועה… אנחנו בחֶרֶם עליו מאז שזה קרה… " היא ניסתה לנחם.
"מי זאת?" שאלתי בקול רועד.
"הכלבה? זאת מישהי חדשה. הצטרפה לבית ספר יומיים לפני שעזבת. לא שמנו לב אליה בכלל. "
"איך היא נראית?"
"ג'ינג'ית, עם… עם גוף של דוגמנית של ויקטוריה סיקרטס… וחיוך כובש ו-"
בסדר בסדר! הבנתי את הפואנטה!" צרחתי בכעס.
"הוא עזב אותי לטובת ג'ינג'ית? " מלמלתי ונשכבתי לאחור על החול.
"מצטערת נועה…" היא לחשה.
"למה את מצטערת כל הזמן?"
"כי ידענו את כל זה, אבל לא סיפרנו לך כלום. "
"כמה ימים עברו? שלושה? בשלושה ימים החיים שלי התהפכו."
"לא נכון. גם שם, איפה שאת נמצאת, יש לך שם חיים חדשים." היא עודדה .
"אממ.. לא ממש.." אמרתי ומשכתי באפי.
"אוי, נו! את רצינית?! יש לך אפשרות להתחיל מחדש את החיים בלי שאף אחד יידע מה היית בחיים הקודמים שלך, ושצבעת את השיער שלך פעם בירוק וכולם צחקו עלייך. את יכולה להיות מי שאת רוצה להיות בלי שיידרו עלייך שאת דו פרצופית או משהו כזה.!! "
"תודה שהזכרת לי את השיער הירוק שהיה לי. " אמרתי בקרירות ובלי לשים לב תפסתי קצוות שיער בידי והתחלתי לסובב אותה סביב האצבע שלי ולהחליק אותה.
"אוי, נו, הבנת את הכוונה שלי לא?"
"כן כן.. הבנתי…" מלמלתי בעצב.
"היי, אל תהי כזאת מבואסת! "
"למה לא? חבר שלי בוגד בי, אבא שלי נעלם לקנדה, לא שזה ממש איכפת לי, האויבת שלי עזבה את הארץ ובמקומה הגיעה חדשה, החברה הכי טובה שלי ניסתה להתאבד ומתנהגת כמו משוגעת, ושחכתי משהו?"
"כן. אח של רוז אולי מת."
"אוי, תודה באמת! ואח שלך רוז מת"
"אולי." היא הוסיפה.
"אויש נו באמת… זה ממש משנה!" נאנחתי ושמתי את מרפקי על עיניי, כדי שיסתיר את השמש.
"כן! זה מאוד משנה! תחשבי שאבא שלך היה נעלם ו-" היא התחילה בלהט,
"אבא שלי נעלם." אני מזכירה לה בקרירות.
"אז אבא שלך נעלם, ומצאו גופה בנהר, ואולי היא שלו, לא היה איכפת לך מזה? שאולי הגופה שלו?" היא המשיכה באותה להיטות וכעס.
"לא איכפת לי מאבא שלי, ולא איכפת לי אם הוא מת או חי. הוא עושה לי טובה ענקית אם הוא מת עכשיו. אני כבר לא אצטרך לסבול אותו ואת מצבי הרוח שלו, ואת החגורה שלו, ואת הכאפות שלו, ואותו. אנחנו שונאים אחד את השני. שנינו לגמרי בסדר עם העובדה הזאת. ותתני דוגמא אחרת, זה לא טוב.." אמרתי בעייפות קלה.
"וואו וואו וואו!!! סטופ! מה אמרת?! אבא שלך הרביץ לך?! עם חגורה?! הוא נתן לך סטירות?!" היא צרחה.
"אני הייתי קוראת לזה החטיף לי סטירות. זה לא שאני ביקשתי אחת והוא בטוב ליבו נתן לי.." מלמלתי .
"נועה!!" היא צווחה.
"כן, כן. הוא הכה אותי. " הודתי.
"ממתי?"
"אממ.. מלפני שנתיים בערך.."
"למה לא סיפרת לנו?! "
"כי.. חשבתי שאולי תתרחקו ממני כי אני סתם מוזרה שאבא של מרביץ לה…" מלמלתי בעצב לאור העובדה שאני באמת מוזרה …
"לא אנחנו לא היינו עושות את זה!!" היא אמרה בקול תקיף .
"אהמ' אהמ' " שמעתי משהו שנשמע כמו כחכוח בגרון. לא. אין מצב. זו בטח סיד..
"נועה? מה זה היה? זה לא נשמע כמוך.." סידני אמרה בחשד.
"מה? על מה את מדברת?"
"על ה.. כחכוח הזה. דמיינתי? "
"אה.. אני לא יוד-" והורדתי את מרפקי מעל עיניי. או או.
"זה.. אממ.. לא… אני…" התחלתי לגמגם. התיישבתי.
שיט.
"נועה? יש בן לידך? את מגמגמת רק ליד בנים…" שאל סיד בשעשוע.
"כן" עניתי והורדתי מרמקול.
"מה?!"
"כן. יש פה בן ליידי ואני אחזור אלייך" מיהרתי להגיד וניתקתי.
"מה… מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
"מקשיב לך ולחברה שלך. " הוא ענה וחייך.
"ממתי אתה כאן?"
"אממ.. בערך מלפני הקטע ששמת את השיחה על רמקול. " הוא ענה וזיק שעשוע עלה בעיניו הירוקות.
"אז…" בלעתי את רוקי. "אז שמעת הכל?" השלמתי את המשפט.
"כן. " הוא אישר.
שתקתי. עכשיו גם הוא יודע על אבא שלי, ועל כל החיים האחרים שלי.
שיט.
"ואתה.. ואתה הולך לספר על זה למישהו? "
"לא. למי אני אספר כבר? למה שאני אספר. את לא תספרי את הסוד שלי, ואני לא אשפר את הסוד שלך. "
"זה לא בדיוק סוד מה שיש לי… זאת האמת על החיים שלי. "
"אה, ואמרת אתמול משהו לפני שהטלפון שלך צלצל. אמרת שאת יודעת שאני מכיר את המישהי הזאת. זאתי שאנסו אותה… מי זאת? יש מצב שזאת פנלופי והיא שינתה את הלוק שלה ? " הוא שאל בחיוך.
"לא. זאת לא היא. " עניתי ובלעתי את רוקי בפעם האלף לאותו יום.
"מי זאת?" הוא שאל עם אותו חיוך על פניו, לא מודע לזה שהמילה הבאה שאני אוציא מפי תגרום לו למחוק את החיוך הזה מהפרצוף.
"אני" עניתי והבטתי בפניו של ניקו.