"מה היה קורה" – פרק 1 חלק א': כשהכל התחיל (סיפור זומבים)

14.4.15 : בדרך להתנדבות ברעננה.
התחילו להיות פקקים בדרך למרכז ויש המון התראות ברדיו על חסימת שידורים מחו"ל. זה ממש מוזר, בדרך כלל כל מה שקורה בחו"ל מגיע לכאן אם הממשלה רוצה בזה או לא אבל הפעם חסמו את הכל ברמה שאף אחד לא מצליח לפצח וזה מעצבן את האזרחים מאוד. התחילו לזרוק סיסמאות וקלישאות של דמוקרטייה וזכויות אבל אנחנו חיילים, אסור לנו להביע דעה פוליטית – מצחיק לא? עושים עכשיו במרכז תל אביב את צעדת המחאה הכי גדולה שהמדינה ידעה מזה שנים! אריאל שוורץ מהקורס שעברתי בתחילת השרות הצבאי שלי תהיה שם כמובן כמו כל חצי המדינה.
כל הבלאגן הזה התחיל מחודש שעבר כשסגרו וגידרו שכונה אחת בדרום סודאן, אבל זה לא הספיק כנראה כי אחרי שגידרו מדינה שלמה המשיכו לגדר כל דבר ברדיוס. כאן נכנסו כל האנשים האקטיבים שמדברים על סכויות האדם ועושים מחאות בכל קצוות העולם ובעיקר בארצות הברית. ארץ ישראל עדיין בסדר אני מניחה, אחרת לא היינו במיניבוס הזה עכשיו, מזיעים מהחום ומהמזגן שלא פועל כראוי, מחכים כבר לרגע שנניח את רגלינו על אדמה יציבה אחרי הנסיעה הארוכה הזאת מהבסיס להתנדבות.
אני אודי, כבר שמונה חודשים בשירות הצבאי שלי בתור מדריכת אבך של חיל התותחנים. אבל זה לא התחיל ככה. עברתי טירונות בבהלץ שזזה בסיס בדרום הארץ, ליד אילת, ואת הקורס המלא שערך כארבעה חודשים עברתי במרכז אבך בצריפין אשר נמצא במרכז הארץ. הייתי תחת הנדסה קרבית (כומתה כסופה יפיפיה).
עכשיו אני מוצבת בתותחנים ואם להיות יותר ספציפית, בבסיס תותחנים בשבטה אשר בדרום. יצאנו כל המפקדה ליום התנדבות ברעננה לקראת יום השואה. משקית החינוך שלנו היא חברה מאוד טובה שלי, קוראים לה שירה והיא ישנה איתי באותו חדר, היא הוציאה אותנו ליום חינוך ברעננה בבית אבות אשר נמצאים בו כל מיני ניצולי שואה אשר יספרו לנו מה עבר עליהם באותה תקופה ואיך הם הצליחו לשרוד, ואנחנו נקשיב בעיקר ונעביר את כל מה שאנחנו שומעים הלאה לילדינו.
שמעתי ציפצוף קטן מהפלאפון שלי אשר מודיע על הודעה בווצאפ. פתחתי אותו וראיתי ארבע הודעות חדשות משלוש שיחות שונות בווצאפ. החלקתי את האצבע על הפלאפון והוא נפתח. נכנסתי להודעה הראשונה, היא היית המהקבוצה של החברות שלי. שיילי ועדינה אמרו שהן מתרגשות לקראת הגיוס להן בשבועה הבא, ואלכו (טל כהן) אמרה שהיא יצאה לסיור ליד עזה, כולן הגיבו באימוג'י נדהם ומפוחד. כן, חש קטע כזה לאנשים לאחל למקום הזה כל מיני דברים מפחידים אבל במעשי הם לא מסוגלים אפילו להכנס לשם.
רחלי הייתה בדרך לשירות הלאומי שלה וכך גם נופר. הן קבוצת החברות שלי מהתיכון שבפתח תקווה.רובן דתיות והלכו לשירות לאומי כשיש כמה שהלכו לשירות צבאי מלא.
אני אחת מהן.
בשבוע שעבר ביום רביעי היינו בפיקניק בפארק הלאומי ועשינו פיקניק כדי לחגוג את הגיוס של התאומות שילי ועדינה, כן, הן מתגייסות באותו יום. שילי מתגייסת לתקיד מפעילת האמר קרבי בשיריון ועדינה תהיה משקית הוד שזה סוג של משקית חינוך של עולים. כשהיינו בפיקניק שמענו משטרה וראינו שאופנוע משטרתי נעצר ליד אדם שצרח והשתולל. ההשוטר היה מאוד אגרסיבי כשהוא אזק אותו בכוח אז אני ועדינה ישר רצנו אליו כדי להעיר את תשומת ליבו.
"זה יגיע אלינו, אתם לא מבינים?! אנחנו חייבים לחשוב על תונית!! חייב שתהיה לנו תוכנית!! אי אפשר לברוח!!" האדם צרח אלינו. אני ועדינה נרתענו מעט אבל המכה שחטף האדם מהשוטר העירה אותנו "הי!! בעדינות!!" אמרתי לו. "בנות, תתפנו מכאן בבקשה" השוטר אמר קצרות בחוסר סבלנות ולקח את האדם, ששתק מאז החבטה שקיבל, לכיוון עמדת הביטחון כמה מטרים משם. כמה אנשי בטחון יצאו משם ובאו לעזור לשוטר לסחוב את האדם שהחל להאבק שוב בפראות בשוטר תוך צרחות. אני ועדינה נשארנו לוודא שלא מכים אותו שוב ואז חזרנו לבנות כדי לספר להן מה קרה.
"תוכנית?? בשביל מה?" נופר שאלה.
"לא יודעת, הוא אמר משהו על לברוח ושאין לנו לאן וכאלה" עדינה הסבירה בערך את מה שהבנו.
"יכול להיות שהוא ניצול שואה?" אפרת שאלה כשהעיפה השיער שהפריע לה.
"הוא היה צעיר מדי, בן שלושים- ארבעים מקסימום" אמרתי כמעט מיד.
"אולי הוא היה בטריפ רע..?" שילי משכה את כתפייה בחיוך.
הנחנו לזה להשאר ככה ומאז לא הזכרנו את זה.
עברתי להודעה השנייה, היא הייתה מהקבוצה של המשפחה שלי. "חסן אימפריה" זה העלה לי חיוך ושירה שישבה לידי ראתה את זה והחזירה לי חיוך. בדיוק יצאנו מבאר שבע והנוף היה ירוק יותר מהנוף מהדרך של שבטה. שדות פתוחים, פרדסים והרבה פרחים וטבע בעיקר.
חזרתי להודעות, אחותי חגית שלחה תמונה של שני הבנים שלה לבושים בבגדים יומיומיים יפים וקטנטנים
ניתאי ומתנייה הוא הגדול. הילה אחותי הבכורה ענתה בלבבות ואימוג'י בעל עיניים עם לבבות.
אבא שלי גם הגיב כמה לבבות ושלח תמונה של עצמו.
מאז שיש לו פלאפון חדיש הוא כותב יותר ושולח המון תמונות. מה שהזכיר לי למחוק כמה תמונות. דחיתי את זה לאחר כך.
הילה גרה בנתניה שזה צפונית יותר וצמוד לחוף. חגית גרה בגני תקווה וכך גם אני, אחי איתיאל, אבא שלי ופהפה שלי (סבא שלי) בתיה אחותי גרה בחגור והיא קצינה משוחררת, אחי הגדול אריאל גר בקצה הצפוני ביותר של הארץ במטולה. אמא שלי גרה בפתח תקווה ואחותי מוריה היא חרדית וגרה בבני ברק יחד עם בעלה וחמשת ילדיה. יש לה שני ילדים שלא ראיתי אף פעם. המשכתי לקרוא את ההודעות ולא היה יותר מדי לקרוא אז עברתי להודעה הבאה.
מאלעד חבר שלי, הוא כותב לי בוקר טוב.
אני מחזירה לו המון לבבות ובוקר טוב.
אני ואלעד יחד כבר עשרה חודשים. הוא לומד עריכה תלת מימדית ואנימציה בגבעתיים בהאקר-יו. חבר שלי ממש גיק ואח שלו כמעט הצליח לפצח את החסימה ולראות מה מסתירים מאיתנו אבל אמר שהוא הגיע למקום שיקרי כנראה.
בפעם הראשונה בהסטוריה אנחנו חוזרים אחורה בטכנולוגייה ולא מצליחים להבין מה קורה בחו"ל. כל הקווים לחול נותקו. כל הטיסות, האוניות, הכל! אין יוצא ואין נכנס מארץ ישראל. משפחות שלמות בפאניקה ובדאגה לקרוביהם, הפגנות בכל פינה בארץ ואין סוף הרצאות של ראש הממשלה והנשיא על "תסמכו עלינו שנדאג לשלומה של מדינת ישראל" אולי הם צודקים. בינתיים הם היחדים ששמרו עלינו מכל הסכנות. מדינת ישראל אולי קטנה אבל עברנו כל כך הרבה. בגלל עצם הייותינו מדינת היהודים היחידה בעולם אז אנחנו מרכז החופש של היהודים. כאן אפשר לצרוח 'אני יהודי!!' מבלי לפחד בכלל.
למרות שאני די בטוחה שעכשיו זה לא משנה כלום כי יש תוהו ובוהו בחו"ל מבלי שאנחנו יודעים או מבינים את סדר הגודל של זה.
אחרי שבדקתי עוד טיפה הודעות, דפדפתי בתמונות ישנות ומחקתי כמה החלטתי לישון מעט מאחר וכולם במיניבוס ישנים. חיברתי את האוזניות לפלאפון והפעלתי שירים. השיר של הביטלס הושמע. All you need is love.
נתתי לגופי להטפתל בכיסא עד שנרדמתי. או יותר מכון הייתי במקום לא ברור של בין שינה לערנות.
חשבתי על ג'ון לנון ומשם גלשתי למחשבות על שיער המחזמר, ועל כל הדיבור של צבא ושלום. להיות חלק מצה"ל זה נשמע משהו יותר מדי גדול למה שזה. בתור מדריכת אבך עברתי בהרבה חילות והרבה יחידות צבאיות. בזמן אמת אני גם יורדת לשטח.
אבל באופן כללי הצבא זה פשוט מערכת ישנה ופרימיטיבית מאוד שמאוד קשה לה עם שינויים.
אולי הם מבצעים בסופו של דבר את הכל ובחזית המלחמה אנחנו מאורגנים ומסודרים מאוד אבל זה הסדר שהורג אותי.
שכחנו כבר את האילתורים, את המוח היצירתי שאנחנו תמיד השתמשנו בו. כיום רואים את זה באימונים של הלוחמים שמורגלים למשהו מאוד ספציפי ואפשר לראות את זה אפילו לפני, בבית ספר. אותה תבנית בנויה שכולם אמורים להנזל לתוכה כמו עיסה דביקה חסרת עמוד שדרה. רק מעטים מצליחים לשנות את התבנית.
עצירה פתאומית העירה אותי. התבוננתי מסביבי וראיתי שכולן התעוררו והתבוננו על הכביש מלפננו. התבוננתי על הכביש הלוהט, על האספלט שמעלה אדים והבנתי שעצרנו בשוליים של הכביש וכך גם עוד כמה מכוניות אחרות. הבטתי בנהג והבחנתי שהוא מגביר עד הסוף את הרדיו והקצינה התחילה להשתיק את כולנו ולהקשיב לרדיו.
"כל הקשרים ניתקים——— אין קליטה—— לא תרגיל——" הרדיו היה מקוטע וכמעט שלא הבנתי כלום אבל הבנתי מספיק בשביל לפתוח את הפלאפון ולנסות להתקשר.
מהר מאוד גם כל שאר הבנות עשו את זה וגם הנהג.
כל אחד בתורו צורח לפלאפון שמות שונים, אמא, אבא.. ואני התקשרתי לאלעד. הקו שקט. אפילו לא צפצופים שאומרים שמנסים לקשר אותי. ניתקתי וניסיתי שוב. שום דבר. התקשרתי לבית שלו, היה צפצוף, תקווה. שמעתי את ליאור אח של אלעד עונה. "הלו?!? הלוו???" "ליאור!! איפה אלעד, אתם בסדר??" שאלתי במהירות בפחד שהקו ינתק.
"אודליה?? אני לא שומע כלום!! ———בעיה בקליט—— אלעד ——— " הקו מתחיל להיות מקוטע. "ליאור, תתפסו מחסה ותחכו שאגיע!! אל תצאו החוצה, שומעים?! תשימו לידכם את המסיכת אבך!! בסדר??" האחרים באוטובוס שומעים את מה שאני אומרת.ומבינים שהקו שלי עוד לא נותק. אבל בדיוק אז.אני שומעת את הצפצוף שמעיד שהשיחה הסתיימה גם אם אני לא סיימתי אותה.
אני ממש מקווה ששמעו אותי.
השתוררה שתיקה במיניבוס כשכל אחד מנסה להבין בדרכו מה קורה. כנראה שזה היה כל כך מפתיע שאפילו הצבא לא היה מוכן ולא הסגיר את הבסיסים. אנחנו באמצע כביש שש, שבטה לא נמצאת אפילו מעבר לאופק.
שירה מתחילה להזיל דמעות כשהיא מבינה שאף אחד לא עונה. "בנות, תרגעו, יהיה בסדר, אני בטוחה שזה שום דבר" הקצינה מנסה להרגיע אותנו. "תשנה את המסלול, נהג, חוזרים לבסיס" היא פונה לנהג אבל הוא לא מגיב. הוא רק מביט בשמשה בפחד. 'הלא נודע' סטר לנו וסטר חזק. בסופו של דבר הוא נראה כאילו הוא מתאפס וחוזר לכביש כשמידי פעם הוא מנסה להתעסק עם הרדיו.
פניתי אליו והתיישבתי לידו.
"השמיים מתחילים להיות צהובים" הוא אמר קצרות. היה שקט במיניבוס, אבל לא בגלל שמישהו ישן. כולם דואגים.
"היי, אני אודי" אמרתי בחיוך. הוא ניסה לחייך כשהוא מנסה להסתיר את הלחץ בפניו
"בוריס" אמר קצרות.
"יש לך מושג מה קורה כאן?" צחקתי מעט "דאעש הגיעו עד כדי כך רחוק?" הרמתי הצעה לאוויר שכנראה עברה בראשן של כמה מהבנות כי הן הרימו את מבטן אלינו, מקשיבות.
"אני לא יודע" הוא החזיר ואחז בהגה חזק יותר כשקירב את פניו לשמשה כדי לראות מעבר לאובך החום צהבהב שנוצר בדרך חזרה לשבטה. החלטתי לעזוב אותו לנפשו כרגע.
"נוי, אי אפשר להתעלם מזה" פניתי ישר לקצינה שלבשה פרצוף אדיש. "אודי, תחזרי למקום שלך" אמרה קצרות וחזרה להתבונן בחלון.
"מה קורה פה?? את יודעת מה קורה כאן, נכון?"שאלתי אותה מבלי לזוז ממקומי.
"לא רלוונטי, תחזרי למקום" היא החזירה ושבר קל במסכת האדישות שלה נפתח וחשף את דאגתה.
"בבקשה, אם את יודעת מה קורה כאן, תספרי לנו! המשפחה שלי לא עונה לי ואני דואגת!!" אחת מהבנות אמרה כשדמעות עולות בעינייה. "כן, את לא יכולה לשמור את זה בסוד מאיתנו!!" זאת שישבה לידה קמה מהכסא.
"פשוט ספרי לנו" אמרתי לה. "בבקשה" הוספתי כשפנייה התרככו לגמרי.
"אני לא יודעת, אוקיי?" היא צעקה אלינו. "אין לי מושג מה הולך כאן, לא קיבלתי אף התראה על סיכון כל שהו" היא בכתה.
"אודי, אמרת משהו על אבך, למה?" זאת שדמעה שאלה אותי.
"יש לי תחושה רעה שדאעש כן קשורים לזה, וזה לא נשמע לי כמו נשק קונבנציונאלי, זה הכל.. אני רק על תחושת בטן כאן" אמרתי להם. בבסיס יש לי מחסן מלא במסכות כמעט חדשות. אולי אוכל לעזור, אם זה באמת זה.
"וואוו וואוו, בנות, אני חושבת שאתן נכנסות סתם לפאניקה" בת אחת מאחורה קמה מהכסא.
אולי היא צודקת, אבל בזמן של פאניקה אי אפשר להקשיב להיגיון, זה מוכח.
"בנות תשבו בבקשה, בואו נביא אתכן לבסיס, בסדר?" הנהג אמר לנו וכל אחת ישבה באטיות במקומה.
שלחתי חיוך לנהג והוא שלח לי אותו חזרה דרך המראה הקטנה מעליו.
המשכנו לנסוע באויירת מתח כמעט בלתי אפשרית, ההרגשה שכולן רוצות לפרוץ בבכי הורגשה אבל כולן שתקו. הקצינה שלנו כל פעם מחדש נשמעת בעצבים מתוסכלים כאשר היא מנסה להורא לפלאפון שלה לשלוח הודעה למפקד שלה.
זה לא יעבוד. זה לא עובד לאף אחד.
לאחר חצי שעה של נסיעה שקטה עד מוות נשמע ציפצוף קטן מבקרת הנהג.
"נגמר הדלק" בוריס הכריז. הוא נתן מכה עם ידו על ההגה בתסכול.