מה אני?-פרק שני

שעתיים לאחר שיצאנו הגענו למחנה
הוא היה מוסתר מאחורי יער ירוק כול כך
שהוא נראה מצוייר . לפני שהנהגת פתחה את
הדלת היא אמרה"תשאירו פה את המזוודות,
מישהו יבוא ויקח אותן אל חדרכם"
אמרה ופתחה את הדלת, לא ממש נעצרתי לחשוב
לפני שהשארתי שם את המזוודה שלי,
אבל אפילו לא חשבתי להיפרד מהתרמיל שלי
הלכתי אחרי הנערים האחרים מהאוטובוס
ולא הרמתי את מבטי,
נכנסנו אל תוך מבנה שהתגלה כחדר האוכל
הנערים מהאוטובוס שלי עמדו בצד כי הם לא היו
בטוחים עם מי לשבת,
לי לא היה אכפת, פשוט התיישבתי באחד מהשולחנות הריקים
בסוף ונעצתי מבט באויר, דבר שהייתי טובה בו.
לפני ששמתי לב, כול הנערים מהאוטובוס
התיישבו איתי בשולחן, הרמתי גבה לעברם
אך בסופו של דבר פשוט לא היה לי כוח לשאול
וחזרתי לבהות באויר. לא עבר יותר מידי
זמן והמדריכה הגיע "שלום וברוכים הבאים,
כול הותיקים נא לצאת"היא אמרה וכול מי שישב איתי
בשולחן יצא ואיתם עוד כחמישים תלמידים
בסופו של דבר נשארנו כעשרים תלמידים
"עכשיו אני רוצה שכול מי שיודע למה הוא כאן,
שיעבור שמאלה. כול מי שלא יודע שיעבור ימינה "
הלכתי ימינה כי האמת, אין לי ממש מושג,
נכון אימי כעסה בגלל המסיבה, אבל
אני לא בטוחה שאני כאן בגלל זה
"כול מי שהלך ימינה, שיבוא אחרי"
אמרה וכשבע תלמידים הלכו אחריה
לבסוף הגענו אל מבנה קטן שתיפקד ככיתה
"תבחרו לכם בבקשה מקום ושבו בו, יש לי
משהו שעשוי לזעזע אתכם"אמרה "אגב, שמי הוא אריקה"
כאשר כום התיישבו היא הפילה את הפצצה
"אתם אינכם אנשים רגילים, אתם בעלי כוחות מיוחדים,
אתם אנשי זאב, בני פיות, ערפדים וכדומה"
אמרה ונראה כי כול הזמן נעצה בי מבט,
כאומרת, אני יודעת שאת רוצה לברוח,
שלחתי אליה מבט משועמם ולא הוספתי דבר
ומסביבי תלמידים נשפו בהקלה "אלוהים, זה מסביר כול כך הרבה"
"איימי, האם את מאמינה לי?" שאלה אריקה
"למה יש לא להאמין?" שאלתי אותה בתגובה
האמת זה פשוט יותר לאמין מאשר לא
וחוץ מזה זה יסביר כמה דברים שקרו לי
"המצטרפים החדשים תמיד מלאי ספקות" היא אמרה לי
"החיים מלאי ספקות זאת לא אומרת שיש לנו זכות
לשלול אותם כאפשרות הגיונית" אמרתי לה
"אתם משוחררים, בחוץ יחכו לכם מדריכים שיסבירו
לכם מה אתם ויעזרו לכם להסתדר פה"
אמרה וכאשר כולם קמו, גם אני קמתי איתם
"איימי, לאן את הולכת?" שאלה אותי אריקה
היה לה שיער ערמוני יפייפה ועיניים ירוקות מדהימות
"אמרתי לנו שאנחנו משוחררים" עניתי לה
"בדביל ללכת אל המדריכים שלהם, אני המדריכה לך"
אמרה לי "מגניב" אמרתי "את רוצה לדעת מה את?"
שאלה אותי "לא ממש אכפת לי" עניתי לה
אך בתוכי היו פרפרים, תמיד רציתץי להיות משהו מרגש
ועכשיו יש לי היזדמנות לזה
לראשונה זה זמן רב, אני מרגישה ציפייה לדבר מה