מה אני?-פרק שלישי

הרמתי את ראשי והסתכלתי על אריקה
הבעת פניה הייתה קפואה והבנתי
שעשיתי טעות גורלית, הרשתי לעצמי
להאמין, לקוות, אך עכשיו אני עומדת להיתאכזב, עוד פעם.
"אין לך מושג מה אני"אמרתי לה, וזאת לא היתה שאלה
הבעת פניי היתה אדישה, כרגיל, לפעמים אני נראת לאנשים
כאילו אני פשוט בנאדם אדיש, כאילו נולדתי כזאת, או כאילו
בחרתי להיות כזאת, אך לא נהפכתי לכזאת בגלל החיים,
זה היה זה או להיפגע בכול פעם מחדש,
בכול פעם שאימי מסתכלת עליי כאילו שברתי לה את הלב,
או כאשר אבי השאיר אותי לבד איתה, כאשר הוא עזב אותנו.
"אז יש סיכוי שאני רק בת אנוש ופשוט הבאתם אותי לכאן בטעות?"
שאלתי אותה, למרות שידעתי כי זה שקר, אני ממש לא בת אנוש
"אין סיכוי כזה, אנחנו עוקבים אחרייך כבר במשך זמן מה
ולפי כול הממצעים, את לא אנושית, אנחנו פשוט עדיין לא בטוחים מה את"
אמרה לי,וכאשר ראתה שהבעת פניי נשארה אדישה, המשיכה לדבר
"אבל אל תדאגי, המקום הוקם בשביל שאנשים כמונו ימצאו את מקומם"
אמרה וחייכה. הייתי יכולה בשוט לעזוב את הנושא, אבל אז נזכרתי
את המבט שכולם נעצו בי וידעתי שאני עומדת לקבל הרבה כאלה
ופשוט לא הצלחתי לעצור את עצמי"אז את אומרת לי, שהבאתם אותי
לפה בשביל שאני אמצא את בני מיני, כאשר לי אין מושג מה אני,
לא יכולתם לעשות תחקיר מעמיק יותר או משהו?
לא יכולתם להשאיר אותי להירקב במקום המטומטם ההוא,
במקום להביא אותי לכאן בשביל להירקב "אמרתי וראיתי
בעייניה מעט עצב "למה את בטוחה שיהיה לך פה רעה?"
שאלה אותי "מכוון שגם יצורים על טבעיים הם נערים רגילים,
וזאת אומרת שיהיו קליקות ואף קליקה לא תקבל אליה נערה צעירה
שלא יודעים מה ייחוסה "עניתי לה בקול קקר כקרח,
הספיקה לי מסיבת הרחמים הזאת כבר.
"באיזה בקתה או משהו כזה אני אמורה להתגורר?"
שאלתי אותה כאשר קמתי מהכיסא, "אבל מה עם ארוחת צהריים?"
היא שאלה אותי"איני רעבה" אמרתי לה ואפילו לא הסתובבתי אליה
"בקתה 9, היא נמצאת ממש ליד היער" היא אמרה לי
ואני יצאתי משם, טיילתי מעט בין הבקתות, לא ממש הבנתי כיצד הן מסודרות,
אך בסופו של דבר מצאתי את בקתה מספר 9 נכנסתי וראיתי כי אין שם עדיין איש,
זאת הייתה בקתה של קומותיים, החדרים היו למעלה בעוד שבקומה התחתונה,
היו המטבח והסלון לכול חדר שינה היה חדר רחצה משלו בסופו של דבר בחרתי
בחדר שהיה ממש מעל לדלת הכניסה, לאחר מכן ירדתי אל במטבח בחיפוש אחר
אוכל, כן, אז שיקרתי לאריקה, אפשר לחשוב.
כאשר פתחתי את המקרר מצאתי את עצמי בוהה בבקבוק דם
אני מניחה שהייתי יכולה להיסתכל עליו לנצח,
אבל אז שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, לקחתי פחית משקה
והלכתי אל דלת הכניסה שם עמדו שתיי הנערות מהאוטובוס
החיוורת וזאת עם הצפרדע "רגע, תנו לי לנחש, את מכשפה
ואת ערפדית"אמרתי להם בשיעמום "ואת סנובית"
אמרה הערפדית "ומה אומר לכם את זה?"
שאלתי אותן בשיעמום"את מעזה לסגור את דפוס מוחך בפניינו"
אמרה לי המכשפה "הובכן כן זאת נשמעת לי כמו סנוביות"
אמרתי והינהנתי "רק יש בעיה אחת"אמרתי להן "אה כן ומה היא?"
שאלה הערפדית "אין לי מושג מה זה דפוסי המוח האלו"
אמרתי להן "אה, אז אני מניחה שאת עושה את זה בטעות,
אבל בכול זאת, זאת חוצפה שאת יודעת מה אנחנו אבל
אנחנו לא יודעות מה את" אמרתה לי הערפדית
אך זאת היא אמרה בצחוק כאילו זאת שאלה תמימה לגמרי,
אך השאלה הזאת גרמה לליבי והיתכווץ אפילו יותר ממה שהוא כבר היה מכווץ.
"איש לא יודע מה אני אפילו לא אני" עניתי לה ועליתי אל חדרי