מה אני?-פרק ראשון

עמדתי להתיישב באוטובוס
כשנכנעתי והסתובבתי להנופף לאימי לשלום,
אני יודעת, החלטתי לשנוא אותה לנצח,
אבל זה לא נחמד מצידי, היא אימי,
היא גידלה אותי,אבל אני עדיין לא מוכנה
לדבר איתם ואת אבי אני עדיין שונאת.
כאשר האוטובוס החל לנסוע הסתכלתי על
האנשים סביבי, היינו חבורה די קטנה ,
הייתה שם נערה בעלת עור לבן
ושיער שחור-כחול עמוק. לא ראיתי
את עינייה, מכוון שהיא לבשה
משקפיי שמש כהים כמעט כמו שערה
היו שם שני נערים שנראו כאילו מישהו
שיכפל אותם, לשניהם היה שיער חום-בהיר
ועיניים כחולות עמוקות ונראו כאילו אם תגיד את הדבר הלא נכון,
הם יקפצו עלייך וידאגו שלא ישאר ממך פירור,
זה לא שהייתה להם הבעת פנים כזאת, אלא זה היה משהו
ביציבה שלהם, בעינייהם.
הייתה שם נערה שהחזיקה צפרדע גדולה במיוחד
והמחשבה היחידה שעברה לי בראש למראה הצפרדע
לא הייתה, איכס למה יש לה צפרדע?
אלא, אם הייתי יודעת שמותר להביא חיות מחמד
הייתי מביא את הכלב שלי.
הוא היה כלב מסוג דוברמן והיה ממש מקסים
הוא עשה כול מה שאמרתי לו לעשות,
אבל במחשבה שניה, יש לי הרגשה שהמשוכפלים
היו גורמים לו לברוח, אם הם היו נותנים לו ניסיון לברוח.
לנערה עם הצפרדע, היו עיניים חומות
ושיער חום כהה.
היה שם נער שנראה כאחד האנשים השפויים פה
(אני לא בתוך הרשימה הזאת)
עד ששמתי לב שעייניו מחליפות צבעים
אבל האמת, שממש לא היה לי כוח לזה,
החיים היו מספיק מעייפים ומעצבנים גם
בלי לרדת אל תוך הפרטים הקטנים.
ואז שמתי לב אל נער אחד בסוף האוטובוס ,
היו לו עיניים ירוקות בהירות שנראה שהן בוחנות אותי,
כאילו הייתי חייזר והוא מחשב מה הסיכויים שאני בנויה כמו בני אדם רגילים.
אבל, כבר הייתי רגילה לדברים כאלה הדרך שלי להיתבלט היתה
בעצם לא להיתבלט, פשוט הורדתי את הראש וניסיתי
להיתעלם ממבטים, עם השנים גיליתי שאני מוכשרת בבריחה מאנשים,
ידעתי בדיוק איפה איש לא יחפש אותי ואיך להיטמע בין האנשים.
היה לו גם שיער שחור שהגיע לו עד העיניים, מבן כולנו
הוא נראה הבן הכי שפוי,
לאחר שהסתובבתי חזרה שמתי לב כי כול מי שבאוטובוס מסתכל עליי כך
הנערה החיוורת וזאת עם הצפרדע התלחששו ביניהן ונעצו בי מבטים
אך אני התעלמתי מהן ושלחתי לחברתי, אנה,
הודעה:כשאני אמות אני רוצה ורדים שחורים על הקבר!
לאחר ששלחתי את ההודעה המשכתי לנעוץ מבט בטלפון,
בשביל לא להרים אותו ולראות את כולם נועצים בי מבט.
מהמסך החשוך של הטלפון נבטו אליי
עיניים תכולות קרות של נערה אדישה,
שערה הבלונדיני היה אסוף לצמה שנשזרו בה גם כמה קצוות כחולים.
לפעמים קיללתי את עצמי על כך שלא מספיק אכפת לי ,
אך עם הזמן האדישות שלי ניצחה גם את זה.
אז כן, אפשר להגיד שאני עומדת לחיות במשך חודשיים
באיזה מחנה מטומטם ואני אמורה לכעוס ולרצות להרוג
אנשים, אבל האמת שלא ממש משנה לי,
וברגע הזה התחוור לי דבר מה,
בדיוק כמו שאר האנשים גם אני ויתרתי על עצמי.
אבל, אני מניחה שידעתי זאת כבר מזמן,
פשוט לא היה לי כוח להודות בזה, עד עכשיו.