מה אני?-פרק עשרים ושלוש

המקום אליו הוא הוביל אותי
היה פשוט מדהים
הזאת הייתה מן גבעה קטנה כזאת
מלאה בדשא שתחתיה יש נחל קטן
"אז מה את חושבת על המקום?"הוא שאל אותי
וחייך לעברי חיוך חמים
"הייתי מוכנה להישאר פה לנצח"
אמרתי לו הכול נראה טוב מכדי להיות אמיתי
ובאמת שלזמן מה חשבתי שזה חלום
עד אשר הוא הניח את ידו על כתפי
"היי, את בסדר?"שאל וקולו היה מודאג
"כן, פשוט עד עכשיו הכול היה הרבה
יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי"
אמרתי וחייכתי לעברו חיוך מרגיע
"את יודעת, לפעמים נראה שאת יודעת
בדיוק איך לסובב את כולם סביב אצבעותיך"
הוא אמר וצחק לעצמו "זה בדיוק מה שאני עושה"
אמרתי לו"למדתי בגיל צעיר לתמרך אנשים"
נמשכתי"אבל זה כול כך מעייף"אמרתי ונימת קולי הפכה
להיות כול כך מיואשת ואומללה
ידעתי כי אותו אי- אפשר להשיג במשחקים
רק אם אני אראה לו מי אני באמת,
חוץ מזה לפעמי םכול מה שצריך לעשות זה להיראות מובסים,
כאובים, כאילו העולם תרק לכם את כול הדלתות בחיים,
זה ידאג שרק האנשים הנכונים יתקרבו אליכם
וכול השאר פשוט לא שווים אטת זה
חוץ מזה אם אנשים יראו שגם לך יש חולשות
הם ירצו להגן עלייך יותר, טוב, רובם לפחות
"לפעמים נראה לי שהחיים שלי הם בדיחה,
העולם אוהב לצחוק עליי, למשל זה הגיעה
בבוקר"אמרתי לו והוצאתי את המכתב של חתונתו של אבי
מן כיסי והבאתי לו אותו "אבא שלך מתחתן?"
הוא שאל והופיע על מצחו קמט של אי-הבנה
"כן, האבא המאמץ שלי התגרש מאימי האמצת לפני משהו
כמו שנתיים, הוא התגרש ממני ועכשיו הוא רוצה שאני אהיה שושבינה בחתונה שלו"
אמרתי ונחרתי נחירת בוז "אימי מנסה לשכנע אותי ללכת לזה,
אך היא לא מבינה שלא ממש אכפת לי שהוא עזב אותנו,
אכפת לי מזה שהוא בגד באמוני"
אמרתי בלחש, התיישבתי כאשר זרועותיי מחבקות את רגליי וראשי נח עליהן
"היי, יהיה בסדר" הוא אמר וחיבק את כתפי
"לא." אמרתי בנחישות "דבר לעולם לא יהיה בסדר" למרות הנחישות קולי היה בקושי לחישה
אך לא התכוונתי לבכות גם ככה הפגנתי יותר מידי רגשות
אני יודעת, אני אמורה להיות סלע איתן כזה שלא בוכה ולא כלום
אבל עזבו אותי, אני כולה בתאנוש!חשבתי ואז כמעט פרצתי בצחוק
מריר כאשר תיקנתי את עמצי, לא בתאנוש, יצור על-טבעי, שעדיין
אין לאף אחד מושג מה הוא בדיוק, במחשבה הזאת כבר לא יכולתי לדכא
את החיוך המריר שהצתייר על פניי"אני פשוט כזאת כישלון"
אמרתי וצחוק חלול פרץ מפי