מהמרת הנשמות פרק 1

אני זוכרת מתי נהייתי למטרה. זה היה באותו הרגע שזכיתי לתואר ״רוצחת חסרת נשמה״, אירוני אם מתחשבים בעובדה שיש ברשותי אלפי נשמות עד כה.
לא היה לי אכפת להיקרא כך, תמיד החשבתי את הכינוי למשעשע.
הכל התחיל ברגע שניצחתי את המהמר הזקן ההוא בפוקר, אני אפילו לא זוכרת את שמו יותר. באותו זמן לא ידעתי מה זה ׳מהמר נשמות׳, הוא הופיע בפניי מציע לי משחק, שאם היה מנצח בו היה זוכה בנשמה שלי. אני הסכמתי, לא ידעתי למה התכוון ולא היה לי אכפת, לפחות לא עד לרגע בו ניצחתי אותו וגופו צנח על הקרקע חסר כל רוח חיים.
״מה קרה לו?״ שאלתי את האנשים שהתקבצו סביבנו, כולם הביטו בי בתדהמה.
״כרגע זכית במאה ואחת נשמות ילדתי.״ אישה זקנה הופיע מולי, עם חיוך רחב.
״מה?״ באותו זמן הייתי רק ילדה, ילדה בת 13 שלא ידעה דבר, הרבה השתנה מאז.
״את עוד תראי. אבל כדי לממש את הכח של הנשמות עלייך לעשות עסקה.״ הנהנתי וחייכתי, הרעיון ריגש אותי.
היא נתנה לי סכין ודרשה ממני לעשות חתך על כף ידי. לא היססתי ומיד חתכתי את עצמי, באופן מפתיע זה לא כאב.
״מעכשיו את מהמרת נשמות ילדתי, תשתמשי בכח זה בתבונה.״ היא אמרה ונעלמה.
מאז אנשים רבים ראו אותי כאתגר מעניין, הרבה קראו עליי תיגר, חלקם ניצחו וחלקם הפסידו. כשהתבגרתי השתפרו היכולות שלי וכיום אין אחד שינצח אותי, לא בקלפים בכל אופן.
״אז?״ הבטתי באישה הצעירה שישבה מולי, היא ניסתה לשמור על אשרת פנים רגועה אך לא הצליחה.
הקהל סביבנו השתולל, מאות אנשים שתויים שציפו לעוד קורבן.
״אני לא מתכוונת להפסיד לך!״ היא אמרה את המילים הללו בנימה תוקפנית שהייתה מלווה בפחד רב.
כמה שיכורים פרצו בצחוק. האווירה בבר הייתה מעיקה, החדר הסריח מזיעה ואלכוהול ובקושי היה ניתן לשמוע משהו בעקבות הצעקות הרבות שהגיעו מקהל האנשים שעמד סביב השולחן שלנו, שלי ושל הגברת.
״מצטערת יקירתי,״ ניסיתי להישמע מתנשאת ככל האפשר, ״אני רק רוצה להזכיר לך שהעסקה הייתה שכל עשר הנשמות שיש לך וגם הנשמה שלך יהיו שייכות לי אם אנצח.״
היא הביטה בי בבלבול ואילו אני חייכתי.
״פול האוס.״ עיניה נפערו ובאותו רגע תפסתי את ידה.
״אמרו לך לא להתעסק איתי, היה כדאי לך להקשיב.״ סובבתי את ידה לצד שמאל, הקעקוע שהראה את הנשמות שברשותה החל להעלם ואילו הרגשתי שלשלי נוספו עוד קווים.
״לא!״ היא ניסתה לנער את היד שלי אבל לא הספיקה. עיניה עלו לראשה והיא נפלה ארצה, חסרת נשמה.
האנשים מסביבי הריעו ופינו את הדרך לדלת. גיחכתי למראה הגופה של הגברת ששכבה על הרצפה ליד שולחן פוקר קטן, לא היה לה סיכוי נגדי.
קמתי מהכיסא שלי, מחוייכת והלכתי ליציאה. המנהלים של הבר קראו ל"קוברים" ברגע שהיא קראה עליי תיגר כך שהם כבר החלו לפנות את הגופה.
כיצאתי מדלת הבר לרחוב פניתי לכיוון הבית שלי והתחלתי ללכת, עד ששמעתי קול מוכר קורא בשמי, נעצרתי.
"סול! חכי!" אנדראה הגיע אליי בריצה, מתנשפת כולה.
היא לבשה נעלי עקב גבוהות שבבירור הקשו עליה לרוץ, או ללכת. בפעם הראשונה זה שנים היא אספה את התלתלים השחורים שלה בפקעת, וכמו כן היא גם לבשה שמלה קצרה ואדומה שממש לא התאימה לטעם שלה.
"לשם מה התלבשת ככה?" שאלתי. היא נראתה מגוחך.
"יוגו רוצה ממני לפתות מישהו ולהכניס אותו למועדון, אני בדיוק בדרך לבית שלו." היא חייכה חיוך גדול ומטופש של ילדה בת עשר.
נאנחתי ונשענתי על הקיר של הבניין הסמוך אליי, הלבנים הישנות היו קפואות אבל זה לא הפריעה לי במיוחד. אני הייתי צריכה למצוא דרך להרוג את יוגו והחבורה שלו מזמן, ליתר דיוק לקחת את הנשמות שלהם, לצערי החברה האלא היו חזקים מידי, אפילו בשבילי.
"אנדי אני לא אשקר לך. את נראת ממש מטומטם ורואים שלא נוח לך להיות בבגדים האלו." היא החמיצה את פניה אבל הנהנה.
"אז?" היא שאלה והביטה בי בצפייה.
"עוד יום עבודה רגיל." עניתי, כבר ידעתי לאן השיחה הזאת תזרום.
"כן, 'עבודה' קשה." היא צחקה, "לשחק פוקר זוהי חתיכת עבודה."
"היה משחק מוצלח." אמרתי מעט מאוכזבת, הרווחתי בסך הכל 11 נשמות, זה עלה לי על העצבים.
"כן, 'פול האוס', שמעתי." היא הניחה יד על הכתף שלי.
"סתם אחת, לא משהו. הרווחתי 11, זה קצת." היא גיחכה.
"אולי תוותרי לאנשים על הנשמה האמיתית שלהם פעם? לא אכפת לך שאת הורגת אותם?" עינייה הזהובות התמלאו דמעות, הנה זה מתחיל, עוד פעם.
"אם אני אוותר אני לא ארוויח ואת יודעת את זה. אנשים מתים זה מחיר פעוט לשלם על נשמות, ואני גם צריכה לישמור על הכינוי שלי." היא לא הייתה מרוצה מהתשובה שלי אבל היא ידעה שאין טעם להמשיך אז היא עצרה בנקודה הזאת.
"את צודקת, גברת 'רוצחת חסרת נשמה', ממש צודקת." היא אמרה בטון קר והתרחקה ממני, כנראה הגיע הזמן לפתות את האיש של יוגו.
"אני אגיד לך משהו שאולי יעזור לך, וזה רק כי אני חברה כל כך טובה; אנשים מפחדים ממך סול, כולם מכירים אותך פה, הם יודעים שאת מסוכנת. תעברי עיר ותנסי את מזלך במקום אחר אם את רוצה להרוויח משהו כי בקרוב אף אחד לא יעז להתעסק איתך." היא סיימה את דברה והלכה במהירות.
אני מניחה שהיא צודקת בקטע הזה, הגיע הזמן לאסוף את הקלפים שלי ולעוף מהחורבה הזאתי, ביחד עם אנדי כמובן.

אחרי הליכה של חצי שעה ברחובות העכורים של העיר הישנה בה התגוררתי, הגעתי לבית החמים שלי, שלא היה שונה הרבה מהרחוב לצערי.
נכנסתי לדירה הקטנה בה התגוררתי, סוגרת את הדלת מאחורי בקול חריקה מזוויע. הדבר הראשון שעשיתי היה להניח את חפיסת הקלפים שלי על שידה קטנה שנמצאה מימין לדלת הכניסה ולאחר מכן הורדתי ו"חניתי" על ידה את מגפי העור שלי.
הלכתי על הרצפה החורקת שלי עד המטבח ופתחתי את המקרר, לגלות שהוא ריק כמובן. נאנחתי וסגרתי את דלת המקרר, הייתי רעבה.
"הגיע הזמן לארוז!" אמרתי בהחלטיות והלכתי לסלון, ששימש גם כחדר אוכל וגם כחדר שינה עבורי, טיפוסי אם מתחשבים במקום בו אני גרה. הסלון היה מלא בשטיות וזבל, כל הבגדים שלי שכבו על הספה ה"מזוהמת" והישנה שלי והשולחן היה מלא בניירת ושאריות שונות.
לקחתי תיק גדול שהיה ליד הספה ותחבתי לתוכו את כל הבגדים שיכולתי, ולמזלי הוא הצליח להכיל את כולם, בקושי. לאחר מכן לקחתי מספר שקיות שלא הכילו הרבה חורים והכנסתי לתוכן כל מיני דברים אישיים שלי: תמונה עם ההורים שלי, מסרק, משחת שיניים, כמה זוגות נעליים וזהו. גמרתי "לארוז".
נשמעה נקישה על הדלת. "אני באה!" צרחתי והלכתי לכיוון הדלת.
פתחתי אותה ואנדי הופיע בפניי, "מה את עושה?" היא הביטה לכיוון הסלון שלי שאף פעם לא נראה נקי כל כך, אף פעם.
"אנחנו עוברות. תארזי את הדברים שלך ונלך בבוקר." היא הנהנה.
"רגע! מה אני אגיד ליוגו?" המבט שלה היה מודאג, יוגו לא יתן לה לעזוב בקלות שכזו.
"אל תספרי לו, יקח לו זמן לגלות שעזבת ועד אז כבר נהיה בעיר, שם הוא לא יוכל לעקוב אחרייך." היא חייכה חיוך קטן אבל היה אפשר לראות שהיא עדיין מודאגת.
"זה בסדר אנדי, אל תדאגי, את נמצאת איתי." היא נרגעה קצת.
"אני אלך לארוז, תפגשי אותי בבוקר בתחנת הרכבת." היא אמרה והתחפפה מהדירה הקטנה והרעועה שלי.
סגרתי את הדלת אחריה ומיד לאחר מכן הלכתי ונשכבתי על הספה, אני זקוקה לשינה טובה. עצמתי את העיניים שלי ונתתי לסיוטים שלי להתחיל.
מאז המוות של ההורים לי אני חולמת את אותו חלום. אני רואה את האש שמכלה את הבית שלנו. אני רואה את הפרצופים שלהם מבעד למסך הלהבות ושמעת את אמש לי צועקת לעברי, אומרת לי ללכת. הזכרונות הללו מטושטשים ואינם ברורים.
הייתי בת עשר כשזה קרה, השרפה. ילדה שאיבדה הכל ונותרה לבד בעולם. שלוש שנים גרתי עם משפחה אומנת, אב המשפחה אהב פוקר ומכיוון שלכאורה הייתי הבת היחידה שלו הוא לימד אותי לשחק. כאשתו עזבה אותו הוא התחיל לשתות והפך לאדם עצבני וממורמר, והקטע הכי גרוע שאת כל העצבים הוא הוציא עליי.
הוא האשים אותי בהכל ונהג להכות אותי, זה כאב, פעם. ואז ברחתי, וביום שברחתי עשיתי את העסקה והכל השתנה.
אני בקושי זוכרת את התקופה ההיא של הילדות שלי, אני גם לא רוצה לזכור.
קול צפירה העיר אותי.
"מה ל…" איזשהו שכן מלמטה צרח על בעל אוטו וההוא צפצף לו בתמורה.
קמתי מנומנמת לגלות שכבר הזריחה. התרוממתי מהספה ולקחתי את התיק שלי ואת השקיות עם הדברים שלי. הלכתי לשידה ליד הדלת ונעלתי את הנעליים שלי ואז חלקחתי את הדבר הכי יקר לי – הקלפים, ויצאתי מהדבר שקראתי לו בית.
הלכתי לתחנת הרכבת וחיכיתי שם שעה בערך. לא ממש היה לי אכפת לעמוד ולחכות, זה הרגיע אותי בדרך מסויימת. אנדי הגיעה אליי בריצה.
"אז זהו זה?" הנהנתי והיא בלעה רוק.
הרכבת הגיעה לאחר כחצי שעה ועלינו עליה יחד, התחבאנו בתא המטען כי לא היו לנו כרטיסים. זה הרגיש כמו לברוח ממישהו, אולי זה באמת מה שקרה.
"חיים חדשים?" אנדי שאלה בטון עליז.
"חיים חדשים וטובים יותר." עניתי ועצמתי את עיניי, הייתי עייפה ורציתי לישון, לאנדי לא היה ממש אכפת וזאת הייתה דרך טובה להעביר את הנסיעה בת מספר השעות.