מגירת הזמן – הקדמה

"תשמרי על המפתח הזה יותר מכל דבר" אמר לה אביה, "אני חייב לברוח… תבטיחי לי שתשמרי עליו!" הוא אמר, קולו מבוהל והוא היה לחוץ. הוא לבש טרנינג כחול וחולצה מכופתרת לבנה עם פסים תכולים דקים. בידו היה תיק שחור ממנו הציצו בגדים. הוא הניח את המפתח בידה. "את מבטיחה?" הוא שאל, והיא הנהנה, מבוהלת. "אבא…" היא מלמלה, הוא עזב את ידה ורץ משם.
100 שנים חלפו, ואחי ואני מצאנו את המפתח. הוא היה בקופסאת התכשיטים של אמא, תלוי על שרשרת. "מה זה?" שאל אחי. "כלום" אמרה אמי, "זה עובר בירושה במשפחה כבר שנים… בדיוק כמו הבית" הסבירה. "אני יכולה לקבל את זה?" שאלתי בתקווה. השרשרת… היא הייתה יפיפה. "כן, בטח. אבל תשמרי עליה" אמרה האם, בלי לפרט. לקחתי את השרשרת וענדתי אותה, מחויכת. "עכשיו, לכי לסדר את החדר". החיוך ירד מפניי והלכתי לחדרי. הזזתי ערמת בגדים ומאחוריה מצאתי מגירה. מוזר… אף פעם לא ידעתי שיש שם מגירה. היא הייתה נעולה, לא היה אפשרי לפתוח אותה. אלא אם כן… "לא, זה לא יכול להיות" מלמלתי לעצמי. הורדתי את השרשרת וסובבתי את המפתח בתוך חור המנעול. משכתי והמגירה נפתחה. בתוכה נחה מחברת חומה ועט פשוט, ישן. הוצאתי את המחברת מהמגירה. היא הייתה מלאה באבק. נשפתי מעליה, משתעלת מרב אבק. פתחתי אותה. היומן עשוי עור, חשבתי בגועל. בתור צמחונית…
לפתע היומן הפיץ אור לכיוון הקיר. הסתכלתי על הקיר, ולהפתעתי כאילו הוקרן שם סרט. "תשמרי על המפתח הזה יותר מכל דבר" אמרה דמות של גבר כבן 50. הוא לבש טרנינג כחול וחולצה מכופתרת לבנה עם פסים תכולים דקים.
החזרתי את היומן למגירה, מבוהלת. "המפתח… זה המפתח מה…". סגרתי את המגירה, אבל היא סרבה להיסגר. היומן פחות או יותר קפץ מהמגירה, דורש שאקרא אותו. אז פתחתי את היומן, והתחלתי לקרוא…
"האנשים בחליפות השחורות באו היום שוב. הם מחפשים את אבא, אבל אסור לנו לתת להם למצוא אותו. אסור שהם ידעו שאבא ברח, אסור שהם ידעו על היומן…" פה עצרתי. העט התגלגל לעברי ולפתע עלה במוחי רעיון. חיפשתי עמודים ריקים ביומן וכתבתי "מי הם האנשים בחליפות השחורות?". זה טיפשי, אני יודעת. אבל אולי… אם המפתח הזה כל כך חשוב…
הכנסתי את היומן למגירה ונעלתי אותה. הפעם היא נסגרה בלי בעיות.