מגדת העתידות, פרק 5

הספר מעלה חיוך על שפתיה של סופיה. 'כמה קיטשי!' היא חושבת לעצמה, וממשיכה לקרוא:

***

" "כבר ניגשת לשכנה שלך?" אני מסתקרנת פתאום, "זאת שדיברנו עליה כשבאת אלי אתמול?"
"אה, לא, עוד לא."
"אז לך עכשיו," אני ממליצה לו בחום, "עכשיו שעת דמדומים, זו השעה הכי רומנטית ביום. תנצל את זה."
ריצ'רד פותח את פיו ואז סוגר אותו, ולבסוף אומר, "אני חושב שאשאיר את זה למחר."
"הממ… בסדר," אני לא מבינה, אבל גם לא רוצה להביך אותו בשאלות, "רק אל תשכח – היא לא תחכה לך לנצח."
"בסדר," הוא אומר, "תודה על העצה."
"בשמחה."

אני חוזרת לבדי לקרון, למרות התנגדויותיהם של הדוקטור ושל ריצ'רד. אני שונאת להרגיש מוגבלת, אני אוהבת להיות עצמאית.
ומלבד זאת, אולי בהיעדרי באו לקוחות? אני מוכרחה לחזור לשם, להמתין לאנשים ולהרוויח כסף. הלחמניות שקניתי במספר מטבעות שמצאתי על הקרקע ליד הנחל, כמעט אזלו. הירקות אזלו לגמרי. אני חייבת את הכסף.
כשאני נכנסת לקרון אני מזדעזעת לגלות אותו מבולגן והרוס, כאילו כנופיית שודדים פשטה עליו.
כשאני מסדרת אותו ומרימה את הארון הקטן שנפל, אני מגלה תחתיו מעטפה מלבנית. אני פותחת אותה באצבעות רועדות ומגלה פתק כתוב בכתב מרשים ומסודר. בפתק כתוב;

"בלה יקירתי,
רק רציתי לתת לך תזכורת. שמרי על פיך הקטן סגור.
בברכת שבוע טוב, י'."

אני בולעת את רוקי. הוא לא היה צריך לעשות את כל ההרס הזה, הוא כבר הפחיד אותי מספיק! גם בלי כל זה לא הייתי פוצה פה.
אני תוחבת את המכתב לתוך מגירת עץ וממשיכה לסדר את החדר ולאסוף את הבגדים הזרוקים על הריצפה ואת החפצים שחלקם נשברו.
אני גומרת בדעתי לברר על האיש הזה, יוהאן, אצל ריצ'רד, בפעם הבאה שאראה אותו. כמובן בלי לגלות לו דבר ממה שעשה לי.
אוה, אי הצדק! אני חובטת בארון בעיניים דומעות ומרגישה חסרת אונים.
לפתע אני שומעת רחש מתקרב של צעדים ואכן נקישות נשמעות על דלתי.
אני מוחה את עיניי ומוודאת שלא רואים שבכיתי, ואז פותחת את הדלת.
לעיניי נגלית דמות גבוהה של אישה צעירה. אני מתרחקת מעט כדי להניח לה להיכנס ובה בעת מרימה את ראשי כדי לסקור את ראשה הגבוה.
שיער עבה קלוע בצמה יפהפיה מסגר את פניה הבהירות המנומשות. היא היתה יפה מאוד.
"שלום, בלה," פתחה הצעירה בקול מעט ארסי.
"שלום לך, מהיכן את יודעת את שמי?" אני עונה בתדהמה.
"את רוצה לדעת?" הארס שבקולה מתגבר, ולא הבנתי במה מדובר.
"כן, כלומר, אם אפשר," אני אומרת בחוסר הבנה.
"העניין הוא," היא מתחילה לומר, שיניה הישרות בורקות כמו עיניה בכל פעם שהיא פותחת את פיה, "העניין הוא…"
"מה העניין?" אני שואלת בקוצר רוח.
היא נעמדת ודוחפת מאחוריה את כיסאה, "העניין הוא שאת גונבת לי את בעלי לעתיד!"
אני כמעט נחנקת. "מה? זאת אמורה להיות בדיחה?"
עיניה שולחות בי ברקים מסמרי שיער. "את יודעת טוב מאוד שזו לא בדיחה." היא נועצת בי מבט נוקב.
"את רוצה לומר לי… את רוצה לומר לי שריצ'רד – "
"כן, כן!" היא מתייפחת בזעם, "אפילו אל תעזי לומר את שמו! הוא מטומא כשהוא יוצא מבין שפתייך."
אני חושבת על תגובה הולמת ולבסוף פשוט אומרת, "לא ידעתי שהוא מאורס, ומלבד זאת, לא קרה בינינו דבר!"
היא מתיישבת בלאות, כאילו בזבזה את כל כוחה כשהתפרצה עלי. "הוא לא מאורס," היא אומרת בקול סדוק, "והכול בגללי."
ברגע הזה אני מבינה מי היא.
היא ממשיכה ואומרת, "הוא היה מאוהב בי, נואשות. לפני ימים ספורים העז לבקש את ידי, אולם ברוב טיפשותי," וכאן קולה נעשה דק וגבוה, "סירבתי לו! איבדתי אותו!" היא מתחילה להתייפח בשנית.
"די, די," אני אומרת במאמץ להרגיע אותה, "הוא בוודאי יבוא לבקש ממך שוב. גברים אמתיים לא מוותרים כה מהר!" אני משמיטה את העובדה שאני זאת שנתנה לו את העצה להציע לה שוב נישואין.
"ובכן, הכול היה הולך כך בצורה מושלמת," היא אומרת, "אלמלא את נכנסת לתמונה!"
אני נרתעת. "מה?"
"אל תביטי בי בעיניי עגל כאלה," היא אומרת בחדות, "את יודעת מ-עו-לה על מה אני מדברת!"
"באמת שאיני מבינה," אני נשבעת ומנסה להבין את כוונתה. כיצד הפרעתי לקשר בין עלמת החן הזו לבין ריצ'רד? הו, ללא ספק לא עשיתי דבר! היא מאשימה אותי האשמות שווא! להיפך, עזרתי להם בהצעת הפעולה שנתתי לריצ'רד!
"טוב ויפה. את מסרבת להודות, אז אני אגיד בישירות: את מנסה לקחת ממני אותו."
"את מה?" אני מרגישה קשת הבנה.
"את ריצ'רד, מטומטמת!" היא צורחת.
אני בולעת את רוקי ומביטה לתוך עיניה. "אני נשבעת לך," אני מדגישה כל הברה, "שאין לי שום כוונות בקשר לאדם הזה ריצ'רד. הוא סתם ידיד נחמד."
"זה קרה לי כבר שלוש פעמים," היא אומרת במרירות. "עמדתי לקבל הצעת נישואים ולפתע – טראח! – נפלה עלי מהלומה. בפעמים הקודמות זה היה מוות של הבחור, הגירה לארץ אחרת ובפעם השלישית זה היה… ובכן… שהתאהבתי בריצ'רד. רק איתו הבנתי מה זה לאהוב. תמיד חשבתי שהאהבה שלנו חד צדדית ושהוא אדיש אלי כמעט, ואז לפתע עשה את הדבר שכה ציפיתי לו, ביקש להינשא לי! מרוב הלם אמרתי לא. ובכן, תאמרי, זה קורה תמיד, הלא כן? זה אף נחשב לזולות להיענות לבקשה הראשונה. אבל את – את הרסת לי את הסיכוי איתו, מפני שכעת – כעת הוא מאוהב בך עד כלות!"
דמי קופא בעורקיי. "הוא – " אני מנערת את ראשי, "אל תדברי שטויות."
היא לא מזיזה ממני את מבטה. "אני רצינית לגמרי ואת יודעת זאת. מעולם לא שמת לב איך הוא מסתכל עלייך?"
אני מגחכת בפליאה אמיתית, "הוא מכיר אותי רק יומיים!"
"זה די והותר כדי ליצור אהבה."
"בסדר," אני מהנהנת, "נניח שאת צודקת. מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לך להשיג אותו בחזרה?"
העלמה נראית מופתעת לנוכח הוויתור המהיר שלי על ריצ'רד נסיך חלומותיה.
היא מהססת ועל פניה מבט די מטופש. אני מתרשמת ממנה שחוץ מקליפה יפה ומבט קורע לב אין בה דבר.
"תתנהגי אליו מגעיל," היא אומרת לבסוף, "כדי שהוא יבין שהוא לא מעניין אותך יותר מחור בגרביים. מובן?"
"לגמרי," אני מאשרת. "רק יש לי שאלה על זה, איך את יודעת שמה שאת טוענת נכון בעצם?"
"מתוקה," היא אומרת, "אני גרה בבית הסמוך לשלו ואני שומעת הרבה דיבורים מביתו. ותאמיני לי שהוא לא מפסיק לדבר על 'בלה, מגדת העתידות היפה'." היא מחקה את קולו.
אני נוגעת בפניי בקצות אצבעותיי. זה מחמיא לי במידה מסויימת שהרשמתי אותו בלי להתכוון לכך.
"אז להתראות," האישה אומרת ועומדת לצאת מהקרון.
"רגע!" אני קוראת, "לא אמרת לי איך קוראים לך!"
"את מגדת עתידות, לא?" היא שואלת בגיחוך שמשתרבב לתוכו מעט מן הארס שדיברה אתו בהתחלה, יוצאת מן הקרון וטורקת את הדלת. לפני שהיא יוצאת היא מישירה לעיניי מבט מלא משמעות עם עיניה העצובות, וזה גורם לי להבטיח לעצמי שאעשה הכול כדי לכפר על מה שגרמתי לה, ולהשיב את הזוג לקדמותו.
מטרה בחיי המוזרים נותנת לי תקווה, ואני עולה על הדרגש המרופד ונרדמת במהרה."