מגדת העתידות, פרק 4

סופיה מעבירה דף וממשיכה לקרוא…

"אמי תמיד היתה אומרת שטיול קצר מרגיע את כל הלחצים. אז אני מחליטה להתלבש ולצאת מהקרון להתאוורר קצת ביער.
אני לובשת שמלה פשוטה עד הברכיים, בגווני חום עם שרוולים נפוחים, ושרוכים בצורת איקסים על החלק הקדמי העליון שלה. אולי בעולם הרגיל, בשנות האלפיים, השמלה היתה נחשבת מפוארת ומוזרה, אולם כאן באנגליה של ימי הביניים, השמלה נחשבת רגילה וחסרת ייחוד.
את השמלה מצאתי בארון שהיה בקרון, בין הרבה בגדים נוספים. אני ממש חבה את חיי לצוענים שהיו בעלי הקרון הזה, כי בלעדיהם הייתי הומלסית במקרה הטוב, וגוויה במקרה הפחות טוב.
אני יוצאת מהקרון, סוגרת את הדלת ומתקדמת לכיוון היער ששכן ממש מולו.
כעבור דקות ספורות אני נכנסת לצללי היער, תחת העצים הגבוהים והעלוות בגוונים השונים של הירוק. ריח נפלא וטבעי של עלים, צמחיה ובוץ מציף את נחיריי ואני מתמסרת לתחושה המרגיעה ועוצמת את עיניי.
אני ממשיכה לצעוד ביער, ואז בפתאומיות מתחיל להחשיך. השמש כמעט שוקעת לחלוטין והצלליות של העצים מתארכות מאוד. הן נראות כמו חיות פרא שמתגנבות מאחורי הקורבן שלהן. הלב שלי מחיש את קצב פעימותיו ואני נושמת עמוק בכדי להירגע.
אני מדמיינת את יוהאן בכל פינה, מאחורי כל עץ וכל שיח. אני כמעט חשה את ידיו המחוספסות על עורי שוב. אני מתחלחלת ומנסה לא לאבד את העשתונות, ומתחילה לרוץ לכיוון הקרון.
רחש נשמע מאחורי – או שזה דימיון שווא?
אני ממשיכה לרוץ ופתאום מזדעקת – מה קרה לרגל שלי?! אני מתעלמת מהכאבים, מביטה מטה ורואה חץ מתכת ארוך נעוץ בבשר השוק שלי.
אני מביטה לכל הכיוונים כארנב מבוהל ומחפשת את מי שירה בי את החץ. דם מתחיל לנזול מהחור שיצר החץ, ואני לא שולפת מרגלי את החץ כדי לא לדמם עוד יותר.
הכאבים נעשים כל כך חזקים, שאני כורעת על האדמה הלחה ועוצמת את עיניי, יודעת שזה הסוף.
שנייה לפני שאני מתעלפת, אני שומעת קריאה חנוקה. אני חשה ידיים שאוחזות בי ומרימות אותי כתינוקת, ואני רואה את פניו המיוסרות של ריצ'רד, מטושטשות, מביטות בפניי בדאגה.

כשאני מתעוררת אני נמצאת בחדר לא מוכר. אני מגלה שאני שוכבת על ערימת כריות שהונחה על גבי שטיח עבה, ושמשני עבריי גחונים מעליי שני אנשים; האחד הוא ריצ'רד, והשני, לפי בגדיו הלבנים והחומרים שהחזיק בידיו, הוא כנראה רופא.
הרופא מטפל ברגלי, ומטפטף לתוך הפצע נוזל צהבהב שהספיג בפיסת צמר גפן. זה צורב ואני בקושי מתאפקת לא לצרוח ולא להזיז את הרגל.
ריצ'רד, לעומת זאת, כמעט לא מביט בפצע אלא בפניי. כשאני פוקחת בקושי את עיניי, הבעתו הופכת מקודרת למלאת תקווה, והוא אומר, "בלה?"
אני רוצה לענות לו, אבל חלשה מדי בשביל זה. פניו מקבלים ארשת מאוכזבת והוא מפנה את פניו לרופא.
"דוקטור," הוא אומר ובולע את רוקו, "יש לה סיכוי?"
אני מצטמררת. אני עלולה למות? בגלל פצע ברגל?! אני נזכרת שאני בימי הביניים והרפואה הרבה פחות מפותחת.
"סיכוי?" הוא נראה מבודח, "אולי כן ואולי לא. תלוי הדבר; על איזה סיכוי אתה מדבר? סיכוי להיות רקדנית או סיכוי ל – "
ריצ'רד נראה בסערת רגשות. "אינך מצחיק," הוא קוטע את הדוקטור בגסות וזו הפעם הראשונה שאני רואה את ריצ'רד לא מנומס.
הדוקטור לא מתרגש ואומר, "טוב, יש לה סיכוי מצויין להיקבר בבית הקברות פה, ויש לה סיכוי פחות טוב להיקבר באפריקה."
ריצ'רד מלבין. "היא – היא תמות בוודאות?"
"אתה כבר יודע את התשובה."
"לא, איני יודע!" כועס ריצ'רד.
והדוקטור, בשלוות הנפש המעצבנת שלו, אומר, "אתה יודע ועוד איך."
"אז מה התשובה? היא ת – היא תמות?!"
הדוקטור מחייך בידענות ואומר, "אולי כן ואולי לא."
אגרופיו של ריצ'רד נקמצים והוא מתכופף ונוגע בלחיי.
"את קפואה," הוא לוחש לי.
אני פוקחת את עיניי עוד קצת כדי לעודד אותו, כדי להראות לו סימן חיים. עיניי פוגשות בעיניו והדופק שלי מתחיל להאיץ.
חם לי פתאום ואני מרגישה מחוזקת, כאילו ששתיתי יין. אני מתרוממת קמעה מהכרית וריצ'רד לא מאמין למראה עיניו.
"בלה!" הוא גוחן לנשק את ידי וניכר שהוקל לו. "איך את מרגישה?"
"בסדר," אני מוצאת כוח לדבר.
"אני לא בטוח בזה כל כך," מחייך ריצ'רד, "לאור העובדה שנפגעת מחץ."
"כן," אני מקמטת את מצחי, "טיילתי ביער ופתאום צייד ברברי אחד ירה בי חץ! מזל שאתה היית שם, אחרת מי יודע איפה הייתי עכשיו…?"
ריצ'רד נראה אכול אשמה. "זה היה… אני," הוא מתוודה. "יצאתי לצוד וראיתי תנועה בין העצים. חשבתי שזה אייל, אז יריתי. מסתבר שזו היית את בכלל."
אני נדהמת, אבל מהר מאוד סולחת. "זה בסדר," אני אומרת. "תודה שטיפלת בי כל כך יפה. יש אנשים שהיו פשוט בורחים ומכחישים כל קשר למקרה."
אולם הוא נראה עדיין מיוסר במצפונו.
"אתה נורא עייף, לא כן? העיניים שלך מכוסות נימי דם ומתחתיהן יש עיגולים שחורים."
כשהוא שומע את התיאור המדוייק שלי על מצב עיניו הוא תופס את הקרבה שהיתה בינינו ומתרחק מעט אחורה במבוכה. אני מגחכת ומתיישבת.
"אני קצת עייף," הוא מודה, "אבל זה בסדר."
"רגע אחד," אני משתאה כשאני מביטה בחלון, "עכשיו כבר ערב, וזה אומר שיממה שלמה הייתי ללא הכרה."
"נכון. זה פשוט נס שאת חיה."
"ואל תגיד לי שהיית לידי במשך כל הזמן הזה," אני אומרת באזהרה.
"אני רק – " פותח ריצ'רד, אך הדוקטור קוטע את דבריו ממקומו ליד הרגל שלי, וקורא כלפיי, "הוא לא עזב אותך לרגע. לרגע אחד הוא לא הלך. רק כדי ללכת לשירותים וכדי להביא לי תחבושת ויוד."
אני מפנה את עיניי בחזרה לריצ'רד הסמוק ואוחזת בידו.
"תודה," אני אומרת במלוא הכוונה.
"אין על מה," הוא עונה באופן זהה."