מגדת העתידות, פרק 2

סופיה המשיכה לקרוא…

"הדלת הרעועה נפתחת בחריקה מצמררת ובחור צעיר נכנס במבוכה.
"שלום," אני אומרת בקול המעורפל ביותר שיכולתי להוציא מפי.
"שלום," הוא עונה. בזמן שהוא סוקר את פנים הקרון בסקרנות, אני סוקרת את מראהו בסקרנות. הוא לובש חולצה ישנה מכופתרת, ששני הכפתורים העליונים בה פתוחים. לרגליו מכנסיים מבד חום משונה, שהודקו בחגורה עבה על בטנו השטוחה. אני מיד מסיקה שאיננו מבני העשירים, מפני שלאלו היתה תמיד כרס. בחגורתו מושחל פגיון בעל להב קצר ומעוקל, שגורם לי לחוש אי נוחות מפני שהוא מכוסה במעט דם. מגפי ציד שחוקים על רגליו.
אולי מראהו נשמע מרתיע אולם פניו נאים ואציליים. אפו הישר ועיניו הצרות הכהות משווים לו מראה של נסיך, על אף שברור לי שאיננו כזה. שיערו הקצר והלא קצוץ לחלוטין, בצבע חום בהיר. גבותיו אומרות עליו שהוא אדם שעבר הרבה רע בחיים והצליח להתמודד, וסנטרו מעיד על כך שהוא עקשן.
הו, נפלא! אני נכנסת לדמות של מגדת העתידות!
"אתה יכול לשבת," אני אומרת, והוא התיישב וקירב את הכיסא לשולחן.
"את חדשה כאן?" הוא שואל לפתע, "מעולם לא ראיתי אותך, ובדרך כלל אנשי הכפר הזה מכירים זה את זה."
"כן," אני מאשרת בחיוך. "כבוד הוא לי להצטרף לכפר היפה שלכם."
"ומאין באת?"
החיוך נסוג מפני מיד. מאין באתי? גמרתי אומר בלבי לא לספר לאיש מאין באתי, כי כך כולם יתייחסו אלי ברחמים, וזו הזדמנות מיוחדת במינה לפתוח דף חדש לגמרי.
"מעיירה קטנה במזרח," אני אומרת ולא מרחיבה.
הוא כנראה מבין שאני לא מעוניינת להרחיב, ולכן מפסיק לחקור ושואל, "ומה שמך?"
"בלה," אני עונה ומוסיפה בביישנות מסויימת, "ואתה?"
"אינך אמורה לגלות את זה בעצמך, בהתחשב במקצוע שלך?" הוא שואל בתמיהה.
לבי מחיש את פעימותיו. "לא… זה לא – אין הדבר עובד כך. אני לא יכולה לחשוף פרטים כה מסויימים כמו שמות, שיש מיליונים. מה שאני עושה הוא כללי יותר."
נראה כאילו הוא התאכזב מעט. "אם כך, אני ריצ'רד," הוא אומר.
"בסדר, הבה נתחיל," אני אומרת.
אני זוקפת את גבי ומביטה בכדור הבדולח. השתקפות סתומה ניבטת אלי ולא אומרת לי דבר, אך אני ממלמלת בערפיליות, "המממ… אני רואה משברים, קושי… אך גם אומץ לב ותושיה… אני רואה מחסור במשהו… אולי כמיהה לאדם כלשהו?"
קלעתי בול! ריצ'רד אומר בהתלהבות, "את בהחלט צודקת."
"כמובן," אני מקבלת את המחמאה בשוויון נפש ומוסיפה שקרים, "אני הרי נצר לשושלת מפוארת של מגדי עתידות.
"ובכן, האם תוכל לספר לי מה מפריע לך? זה הרי שקוף כזכוכית שמשהו טורד אותך. אמור לי מה זה," אני מישירה אליו בפעם הראשונה את עיניי היפות, במטרה לגרום לו לחוש אלי קרבה ורצון לחזור לכאן. אולם עיניו יפות לא פחות, ואני מסיטה את מבטי בביישנות ובלב הולם. זה לא עבד לי.
"אסביר לך," הוא אומר במבט מושפל. "יש לי שכנה, צעירה ממני אך במעט, והיא מקסימה ושנונה ולא הפסקתי לחשוב עליה. לכן לפני יומיים ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם אפשר לבקש את ידה, והיא פשוט התחלחלה ודחתה אותי בלי לחשוב פעמיים."
"כמה עצוב," אני אומרת, בהיעדר כל רעיון אחר לתגובה במוחי.
"אז זהו. זאת הנקודה. רציתי שתגידי לי אם היא באמת נגעלה ממני, או שהיא נרתעה רק בגלל שנחפזתי לבקש את ידה. או במילים אחרות, האם כדאי לי לנסות שוב או שבכך רק אבזה את עצמי?"
ריצ'רד מביט בי במבט מתחנן בעיניו המלוכסנות.
אני חשה לבטים. בדיבור לא נכון שלי, אני יכולה להרוס את חייו.
"אני…" אני מקמטת את מצטי ומביטה בכדור הבדולח, "אני בטוחה למדי שמוטב שתנסה לבקש את ידה שוב."
הוא כמעט קופץ מהקלה. "באמת? אני מודה לך כל כך!"
"אין על מה," אני מחייכת.
"אם כך, אלך לעשות זאת ממש בימים הקרובים. כמה אני חייב לך?"
אני נוקבת בסכום והוא משלם לי כפליים. "קחי את זה כמתנת היכרות," הוא אומר בחביבות, עיניו בורקות. "להתראות."
לפני שהוא יוצא הוא מביט בי בהכרת תודה ועיניו מתעכבות על עיניי. ברגעים אלה בטני גועשת, ואני מייחסת זאת להתרגשות מהכסף הרב שצברתי בפגישה אחת. בקצב הזה אהיה עשירה מהר!"