מבריחה את הדממה- חלק תשיעי

מבריחה את הדממה- חלק תשיעי (מפגש נשים)

ויקטוריה עמדה שם, דוממת אך סוערת פנימה, אוחזת בידיה במקבץ תמונות חדישות אשר לא מאפיינות את התקופה ולמרות שעיניה מושטות אל הדלת הנפתחת, זיכרונה עדיין שקוע באדומת השיער היפיפייה אשר כיכבה בתמונותיו של ג'ון בצבעוניות רבה, יותר מידי לדעתה.
"ויקטוריה?" קולו של אלפרד נשמע ברחבי החדר. שני האחים עמדו יחדיו על יד הדלת, מביטים בתמיהה בנערה המופתעת.
"כן, כן," ויקטוריה מלמלה והעיפה את התמונות לשולחן פרט לתמונת הנערה המסתורית אשר התקמטה בידיה המאוגרפות.
פתח הדלת האיר את החדר מאור המסדרון ומבטה של ויקטוריה הוסגר, היא הייתה אשמה.
"מה עשית?" שאל ג'ון והתקרב אליה אט אט.
"כלום, חיפשתי אותך,"
הבעת פניו של ג'ון השתנתה וכך גם הבעתו של אלפרד. למה חיפשה את אחיו ולא את ארוסה העתידי? האם יוכל להכריחה לאהוב אותו?
"אותי?" שאל ג'ון ושלח מבט מתגרה לכיוונה של הנערה, מבט אותו אלפרד אשר עמד מאחוריו, לא היה יכול לראות.
"לא, את אלפרד," המציאה והרעיון הבא האיר את עיניה, "מרתה אמרה לי שאתם ביחד, וכשחיפשתי בחדרו של אלפרד לא מצאתו ולכן באתי לחפש בחדרו של ג'ון," אמרה בסיפוק, גאה במעשייה.
עיניו הבורקות של ג'ון כאילו אמרו 'הצלה יפה' וחיוכו של אלפרד העיד על שמחתו הפנימית, "היא חיפשה אותי," חשב לעצמו.
"כעת בנים, כבר מאוחר ועלי ללכת לנוח, נתראה בבוקר," קדה קידה, כיבתה את העששית, החְזִירָּה למקומה ונחפזה לצאת אל המסדרון.
"בטח, בטח," אמר אלפרד אשר הוקסם ממראה גופה באור נרות מסדרון הקומה השנייה, כותונת עדינה וזהובה עטפה את גוף הנערה והשוותה לה מראה שובב וחשוף במקצת.
"בנים, אתם מביכים אותי," חייכה כשתפסה את מבט האחים הסוקר את גופה, היא שילבה את ידיה על שדיה ובריצה קלה הגיעה אל חדרה.
כשנכנסה למקום הבטחה שלה, נאנחה עמוקות והתקפלה על הרצפה, מנסה להסדיר את נשימותיה. מהם כל המכשירים שראתה על שולחנו של ג'ון? הכתב הזר? השרטוטים השונים? והתמונות החדישות? ומה עם אדומת השיער? האם בגללה וויתר עליה?
דפיקה בדלת הקפיצה את לבה והאיצה את נשימותיה בשנית.
"מי זה?" הצליחה לשאול בקול צרוד.
"נחשי," זיהתה את קולו של ג'ון.
"ג'ון כבר מאוחר, עדיף שנשוחח כבר בבוקר היום למחרת," ביקשה ובזה הרגע שחררה את התמונה אותה הצליחה לסחוב יחד עמה.
"אין לי עניין בשיחה ארוכה, רציתי לומר לך שמחר יתקיים מפגש בין עלמות האחוזות ואת מוזמנת,"
"מה זאת אומרת?" נעמדה ויקטוריה על רגליה.
"אני משער שנשוחח על זה מחר בבוקר," יכלה לחוש את העקיצה שבדבריו ואת הקריצה הבלתי נראית.
באותו לילה, ויקטוריה דחפה את תמונת הנערה לתוך כריתה, בין נוצות האווז, ועליה הניחה את ראשה ואת מחשבותיה, תהיות אודות מפגש הנשים למחרת וכמו כן, גם על סודו של ג'ון.

"מרתה! זה כואב!" צעקה ויקטוריה כשמרתה, עוזרת הבית, חיזקה בקשיחות רבה את מחוך הנערה.
"אין דבר גבירתי, את צריכה להראות כמה שיותר את הצעד הנשי שלך, כל הנשים יקנאו בך," מלמלה והמשיכה במלאכתה.
על גופה החטוב והשברירי של ויקטוריה הולבשה הקרינולינה, שמלה מנופחת בזכות חישוקי העץ מתחת לבד אשר הייתה פופולרית בתקופה זו. מאז ומעולם, הנערה תיעבה את סוגי השמלות הללו, כל כך הרבה מאמץ בכדי להיראות הכי מושלמת. הרי אין אף אדם מושלם, לא כך? לפחות זאת הסיקה מספריה. בד השמלה היה במקורו לבן כשלג צחור אך עליו פוזרו אלפי פרחים זעירים בצבעים של ורוד, כחול, סגול וירוק. על ראשה חבשה כובע התואם לשמלתה אשר מחץ את תלתליה הכהים. פרט לפרחים הססגוניים, הופיעו על השמלה קימורים וסרטים בשלל צבעים תואמים, מותניה הודגשו בשל המחוך הצמוד, חזה בצבץ במקצת, על רגליה נעלי עקב עדינות וכל המראה קסם לויקטוריה מאוד.
"תני לי לראות אותך," מרתה צעדה כמה צעדים אחורה ומחאה כף בעיניים נוצצות, "את מושלמת גבירתי,"
"תודה לך מרתה," חייכה ויקטוריה והפשילה על כפות ידיה את כפפות הסאטן הבהירות.
"הכרכרה מחכה לך בחוץ, אל תשכחי את השמשייה בצאתך," קולה המדריך נשמע בראשה.
"מרתה?" ויקטוריה סובבה את ראשה בעת הליכתן במסדרון הקומה השנייה, אל פתח האחוזה.
"כן?" מרתה ענתה בזמן שסידרה את שובל שמלת גבירתה.
"מה פשר המפגש?" עיניה הבהירות של ויקטוריה חשפו מעט דאגה והרבה חששות, מה אם תבייש את משפחת בעלה ואת משפחתה שלה? מה אם לא תהיה הגברת המושלמת כפי שמצפים ממנה להיות?
"אל דאגה יקירתי, בסך הכול הזדמנות לאפשר לנשות האצולה לצאת מהבית, להכיר חברות, להראות את עצמן," אמרה, וויקטוריה השלימה לעצמה, "לצאת מהבית לפני שיולדים את הילדים,"
"כך בחתונתך עם אדון אלפרד, האורחים יכירו אותך," חייכה אליה וניפחה קלות את תלתלי הנערה.
"תודה מרתה," אמרה וירדה בעדינות במדרגות. שם, על יד הדלת, חיכה לה אלפרד לבוש בכובע צילינדר הבנוי מבסיס עגול ועליו מעין גליל בצבע שחור, מעיל טרנץ' ארוך ומקל הליכה אצילי. לשם מה הוא זקוק למקל ההליכה? כנראה שזהו עוד ניסיון להיראות מושלם, כפי שהיא מנסה להיראות עכשיו, הרהרה. מרתה העבירה לה את השמשייה, חיזקה את קשר סרט הכובע מתחת לסנטרה, איחלה להם דרך צלחה וסגרה את הדלת בעודה בוהה בזוג פוסע אל עבר הכרכרה.
"את חושבת שטוב לה אצלנו?" שאל ריצ'ארד, אבי הבנים.
"אני מקווה," ענתה בעיניים מודאגות.

ויקטוריה צפתה באלפרד מתרחק ממנה כשהוא יושב בכרכרה ומותיר אותה לבד עם הנשים הללו. היא הסתובבה ופנתה לעבור דרך שער הפארק, בכדי להגיע אל מקום המפגש.
"תזכירי אותי, ככה הן יבינו כי בקרוב תתחתני ולא יופתעו לקבל הזמנה," הציע לה אלפרד.
"בסדר," הסכימה.
"אקח אותך בעוד שלוש שעות," אמר.
ויקטוריה ייחלה לזמן שיעבור ושעם חלוף שלוש השעות תוכל לחזור לביתה החדש ואולי לזכות ברכיבה קצרה על אחד הסוסים. "ולבלות עם ג'ון," צייץ הקול הקטן במחשבתה. לפני שהחלה המלחמה בין הקולות בראשה, אחת הגבירות קראה לה להתקדם לעברה. עשרות נשים צבעוניות ומהודרות טיילו בדשא הפארק ושוחחו אחת עם השנייה, כל אחת יפה יותר מהשנייה, מושלמת יותר. האי נוחות גברה וויקטוריה הובלה על ידי גברת מסוימת שנקראה אביגיל אל שולחן התה. התה הוגש לנערה והיא התיישבה על יד ארבע נשים ששוחחו על כלבים. לויקטוריה הייתה תחושה כי הן שינו את נושא השיחה רגע לפני שהגיעה, "בטח ריכלו" חשבה לעצמה.
"שלום לך," אמרה אחת מהן, גברת חיוורת בסביבות שנות הארבעים בחייה. "שלום," חייכה בקושי כשהסתבכה עם חצאית שמלה, איך לעזאזל אפשר לשבת איתה?
"את חדשה פה," ציינה אחרת.
"אני יודעת," ויקטוריה ענתה בקרירות. מבטי הנשים הסגירו את מחשבותיהם וויקטוריה מיהרה לתקן את העוול, "אני ארוסתו של אלפרד, אביו ריצ'ארד תורם מכספו למפגשים שלכם אם אני לא טועה,"
"אה! את הגברת החדשה! וואו, איך את מסתדרת?" שאלה אחרת, קופצנית ואנרגטית, ויקטוריה שיערה כי היא בסביבות גילה שלה.
"אני בסדר," חייכה בחום.
"שמעתי שלריצ'ארד היה התקף לב לא מזמן, בנו הבכור חזר!"
"מה זאת אומרת חזר?" שאלה הקופצנית.
"אדמונד סיפר לי כי כשהיה בן פחות מעשר שנים, כשהוא ומשפחתו נסעו לסגור לו ברית נישואין, הילד יצא לבחוץ לפני אביו ואחיו הקטן ונאבד בחורף הנורא. כולם היה בטוחים שהוא מת! שלא ישוב! אך הוא חזר למרבה הפלא,"
ויקטוריה נדהמה כששמעה את המשפט אודות ברית הנישואין, הם נסעו אליה! שם היא וג'ון הוחתמו להינשא בעוד כמה שנים. רגע, זאת אומרת שמיד אחרי שיצא ממנה, מיד אחרי שקרא בידה, שראתה לראשונה את עיני האמרלד שלו, הוא נעלם. אולי בגלל זה ויתר עליה? אולי היא מזכירה לו את הטראומה שעבר?
"הכל בסדר עכשיו," ויקטוריה ניסתה לשמור על קור רוח.
"מעולה," מלמלה אחרת שמשכה את תשומת לבה של ויקטוריה, היא השרתה אווירה מסתורית ואפלה, שיערה השחור נפל על פניה ועיניה היו ממוקדות ושחורות כאבני אוניקס, כעיני עורב.
בזה הרגע, ויקטוריה שקעה במעין תרדמת של דממה וכשהבנות הצליחו גם הן לפסוק בשיחה, ניצלה את הרגע והתרוממה.
"תודה לכן על השיחה, אני חייבת ללכת, שמחתי להכיר," אמרה והתחילה לפסוע אל היציאה בתקווה כי שלוש השעות כבר עברו.
"ויקטוריה?" יד דקה וחיוורת אחזה בה וויקטוריה הסתובבה.
"כן?" ענתה בהפתעה, עיני העורב הביטו בה וחדרו עמוק, כל כך עמוק, כאילו ניסו לשרוט את נשמתה.
"אחי עבד אצל משפחת ארוסך," התחילה לומר.
"באמת? במה?" ויקטוריה נעמדה מולה מוכנה לשאוב עוד מידע.
"נער אורווה," אמרה וויקטוריה נזכרה כי התפקיד פנוי עתה בשל נער האורווה שנעלם, 'נעלם' חזרה בשקט אחר מחשבותיה.
"נער האורווה האחרון שעבד אצלנו נעלם ללא שום סיבה, זה אחיך?" שאלה בסקרנות.
"כנראה שאנחנו צריכות לדבר,"