מבריחה את הדממה- חלק עשירי

מבריחה את הדממה- חלק עשירי

"כנראה שאנחנו צריכות לדבר," המילים של הנערה השרו בויקטוריה תחושה מחליאה, מקפיאת דם כמעט.
"מי את?" שאלה בקוצר רוח.
"אנג'לינה בארנינג," ענתה מבלי להסיר את מבטה, "בואי נלך לצד, שם נוכל לדבר בשקט,"
שתי הנערות פסעו זו לצד זו אל עבר עץ אלון, שם כשנעלמו בין צלו, אנג'לינה החלה לספר את סיפורה.

בעיירה קטנה בבריטניה, התגוררה משפחה צעירה ומלאת חיים, משפחת בארנינג ולה זוג הורים מאושרים, שני בנים ובת. הבן הבחור התגייס לצבא לשם שירות למען מדינתו בעוד אחיו הקטן נאלץ להישאר בביתם ולעזור לאביו לפרנס את משפחתו. נפש נער זה נקשרה מאוד עם נשמת הסוסים והוא היה בטוח כי מצא את ייעודו ומקור פרנסתו- נער אורווה. מדי יום היה מתהלך בין בתי העשירים הגרים בקרבת מקום ומציע את ידיו העובדות, חלק שכרו אותו וחלק סגרו בפניו את דלתם.
אחותם הקטנה הייתה אז ילדה קטנה והיא העריצה את אחיה הגדול שבחר לעזור לאביה, אם רק ידעה שזו לא הייתה בחירתו. כל פעם הייתה מתיישבת על יד חלונה ומביטה עליו, לפעמים אפילו הייתה עוקבת אחריו לבית האצילים ומציצה בעבודתו הכנה והחרוצה עם הסוסים.
"כשאהיה גדולה, אהיה כמו דילן," הבטיחה אנג'לינה באוזניה של אמה.
"ממש לא, כשתגדלי תהיי גברת וגברת מקומה בבית עם המשפחה," אמרה לה אמה שוב ושוב.
אנג'לינה לא יכלה לחוש שום הזדהות עם ייעודה מפני שמאז ומעולם הייתה צופה בעבודת אחיה, למה לא יכולה לחבור אליו? להיות כמוהו?
עם השנים, דילן עבד במקומות כה מרוחקים ממשפחתו כך שאנג'לינה הייתה מציירת את דמותו בכדי לא לשכחו. אך עם כל המאמצים, דילן תמיד שב הביתה למסור את הכסף שהרוויח, כל חודש היה מגיע לסוף שבוע לשהות עם משפחתו וכמובן שלא החמיץ חגים ומועדים שראויים לציון.
אנג'לינה הייתה לנערה יפיפייה, שיערה שחור ועיניה אף יותר, עורה צח וחיוור כשלג ושפתיה אדומות, לעיתים דילן קרא לה בכינוי "שלגייה" על שם האגדה המפורסמת. ביום הולדתה השבעה עשר ציפתה לבואו של אחיה הגדול דילן, לשמעו שוב קורא לה "שלגייה" בעודו מברך אותה באהבה וכשלא הגיע, התאכזבה עמוקות.
אם לא הייתה מכירה את אחיה, הייתה מסתגרת בחדרה ומסרבת לשמוע שנית את שמו עד שיראה את פרצופו בפניה, אך מכיוון שהכירה אותו היטב ככף ידה ידעה כי אם לא בא- משמעות הדבר היא שמשהו קרה. חודש עבר מאז יום הולדתה ועדיין לא היה שום זכר לאחיה. התאפקותה פסקה ובאישון הלילה עלתה על אחד מסוסי ביתה ודהרה אל המשפחה בה אחיה דילן אמור לעבוד בזה הרגע.
היא ידעה את מקום האחוזה מפני שביקרה בה עם אחיה מספר פעמים רבות ולכן לא חששה מתגובת דיירי הבית עקב השעה המוקדמת בבוקר בה תגיע.
גבר צעיר פתח בפניה את דלת האחוזה, "אנג'לינה, מה מעשייך פה?"
"אני מחפשת את דילן," אמרה וניסתה לדבוק במחשבותיה ולא לאפשר לעצמה להישאב אל עיניו הירוקות העמוקות.
"דילן? הוא עזב בלי סיבה לפני כחודש, חשבתי שהוא אצלכם," אמר ועל פניו ארשת מוזרה.
"מה זאת אומרת? נתת לו לעזוב בלי לומר? מה עם הכסף? הוא ישן אתכם באותו מקום! הוא טיפח את סוסיכם, ככה נוטשים?" דמעות עמדו בעיניה, איימו לפרוץ ולהטביע את ג'ון יחד איתה.
"אני מצטער," אמר בלי להוסיף שום דבר כאילו הוא באמת אשם.
"עשיתם לו משהו?" היא מחתה את הדמעה שכמעט נפלה ארצה.
"כלום," אמר ביובש.
"אם תראה אותו תוכל לשלוח מכתב? משהו?" כמעט התחננה.
"בוודאי," ענה וכשצפה בה פוסעת בחזרה לסוסה סגר את הדלת.

ויקטוריה הקשיבה בסקרנות רבה לסיפור חייה של חברתה החדשה למרות שעדיין לא הבינה את הפואנטה, מהי מטרת הסיפור ולמה דווקא היא נבחרה להיות האוזן הקשבת. בכל אופן, ויקטוריה גילתה כי היא שפטה את אנג'לינה יותר מידי מהר, מסתבר שהיא דומה לה יותר משחשבה. התשוקה שלה לרכיבה על סוסים, הרצון שלה לגורל אחר למרות ששתיהן מיועדות בבירור לאותו מקום. ויקטוריה הנהנה ואפשרה לאנג'לינה להמשיך את סיפורה.

משפחת בארנינג עמדה כחצי שנה על קצות האצבעות בתקווה כי בנם הבינוני ישוב, אך לשווא. אנג'לינה כבר החלה לאבד את האמונה ואט אט שקעה בתוך הדיכאון של עצמה. מי ישמש לה עתה מודל התנהגות לחיים? כיצד תוכל להמשיך לחיות ללא הידיעה כי גם אחיה חי?
לפתע, ביום סגריר שבמקרה היה גם יום הולדתה השמונה עשרה של אנג'לינה, חלונה שלה נפתח בפתאומיות. הלה קפצה בבהלה ומיהרה לסוגרו כשהרגישה נשימות על עורפה.
"שלגייה," נשמע קולו המוכר והאוהב של אחיה.
אנג'לינה פערה את פיה ועיניה נפתחו בשיאן, שום קול לא יצא וכחמש דקות עברו עד שדיברה,
"אתה אמיתי?" שאלה וידה הושטה בכדי למששו.
"הכי אמיתי," ענה לה והחזיק בידה הרועדת.
"אני…לא מאמינה," פרצה בבכי, כל כך חזק, כל כך כואבת וכל כך מאושרת.
לאחר כמה רגעים של התרגלות למציאות, אנג'לינה החלה לשאול את השאלות שעמדו בלשונה כמעט שנה שלמה, "לאיפה נעלמת?"
"סיפור ארוך, הבאתי לך שתי מתנות, אני מצטער שלא באתי שנה שעברה," הושיט לעברה שתי שקיות קטנות. אנג'לינה לא טרחה לפתוח אותן ועמדה עקשנית מאחורי שאלתה.
"בבקשה, אני לא יכול לספר," ביקש ממנה והתיישב על מיטתה כשהוא מחבק את הדובון הפרוותי של אחותו הקטנה.
"אתה חייב," אמרה ומבטה נפל, "אתה לא מבין מה עברתי! מה המשפחה שלנו עברה! וכל מה שיש לך לומר זה שאתה לא יכול לספר?" הדמעות חזרו בגאות נוספת, גל ועוד גל.
"זה לא משנה אחותי!" אחז בכתפיה והביט בה בעיניו האפורות, "לא תאמיני למה שאספר בכל מקרה!" כמעט צעק ועזב אותה לנפשה.
"אאמין אם תאמר לי," שילבה את ידיה.
"עברתי בין ממדי הזמן," השפיל את מבטו אל הדוב.
"מה?" אנג'לינה ביקשה לשמוע עוד, היא חשבה ששמעה משהו על מעברים בזמן.
"עברתי בין התקופות, הייתי בעתיד!" אמר לה ונעמד שוב על רגליו.
"למה אתה מתכוון? איך?" שאלה באמונה שלמה.
"חבר עזר לי,"
"איזה חבר?"
"מה זה משנה?" התחמק.
"זה משנה לי,"
"ג'ון," אמר.
בעל עיני האמרלד.

ויקטוריה לא הבינה את פשר דברי אנג'לינה, ג'ון עזר לדילן לעבור דרך ממדי הזמן? למה? איך? זו שטות, אף אחד לא יכול לעשות דבר שכזה. היא בוודאי רוצה להפריד ביניהם, אולי היא חוברת לעלמה אדומת השיער ההיא, אולי שתיהן משתפות פעולה נגדה!
"את בוודאי צוחקת עלי," ויקטוריה גיחכה, מסרבת להאמין.
"בבקשה תקשיבי, זה רק לטובתך, שתדעי לאן את נכנסת,"
"את כל כך כועסת על ג'ון שאת מסוגלת להמציא דברים!" כעסה ויקטוריה מתוך הגנה.
"אחי לא יכל לדבר הרבה, הוא אמר שהזמן שלו מוקצב ושיש לו משימה שם, בעתיד, עם ג'ון. הוא אמר שזאת הייתה ההזדמנות שלו לפרוץ, הזדמנות שלא היה מקבל לו היה נשאר נער אורווה. ג'ון יכול לעבור תקופות! ג'ון חי בעתיד! את חייבת להאמין! הוא לקח את אחי שוב ואני לא חושבת שאראה אותו בשנית!" סיפרה ואותן דמעות מסיפורה שבו וגאו.
"את אומרת את זה מתוך נקמה, מתוך שנאה ורצון לפגיעה." סיכמה ויקטוריה כאילו לעצמה.
"לפעמים מי שעומד בצד רואה יותר מאלו אשר עומדים קרוב," אמרה אנג'לינה.
"להתראות לך," ויקטוריה ניסתה להתרומם עם שמלתה המנופחת וכשנעמדה על רגליה, קדה קידה קצרה ומיהרה אל שער הגן. תוך התעלמות מוחלטת מהצמחייה המרשימה, טיפוח הפרחים מעורר ההשראה, ויקטוריה פסעה במהירות אל עבר שביל הכרכרה, מחכה שאלפרד יבוא ויאסוף אותה ואת שבריה.
האם יש אמת בדבריה? ויקטוריה ידעה כי הגיע הזמן להתעמת איתו, עם ג'ון.