מבריחה את הדממה- חלק חמישי

היא עמדה שם, מתבוננת עמוק בתוך עיניו, שוקעת אל הדממה של מבטו בעודה מחכה לתשובתו לשאלתה "למה וויתרת עלי?". ג'ון חילץ חיוך לאחר שתיקה רועמת, בפיו לא היו את המילים להסביר לגברת את סיבותיו. ידו מיהרה לטפס לשיערו והבחור שפשף את ראשו. ויקטוריה הצליחה מבין כל הרגע המביך והצפייה, לראות ציור עגול וקטן על ידו של ג'ון, מתחת לאגודל, בכף ידו הימנית, למה הוא מצייר על עצמו?
"אני חושב שאנחנו צריכים לחזור למיטות שלנו," ענה באדישות.
"אני לא מבינה, למה אתה לא יכול פשוט לענות?" עמדה על שלה.
"אני לא חושב שאת יכולה לשאת את זה,"
"לשאת את מה? אתה לא מכיר אותי בכלל!" צעקה בעצבות.
"בבקשה אל תתייחסי לזה, את תהיי עם אלפרד, אני בטוח שתהיי מאושרת." עיניו ביקשו למצוא טיפת הבנה בעיניה השקופות והדומעות.
"אני בטוחה שאהיה," הפנתה אליו את גבה וצעדה בחזרה אל חדרה.
מי הוא חושב שהוא? גברת לא צריכה להתחנן בפני גבר, לעולם לא. "כל גבר יהיה מאושר לקבלך," הייתה אומרת לה אמה, "ידייך עדינות, את נבונה, יופייך משתקף בעיניך, את יכולה לבשל, לטפח, את תהיי אישה מושלמת יקירתי," חיבקה אותה לאחר שסירקה את תלתליה באחד הלילות.
"מה עם אהבה?" וויקטוריה נזכרה כיצד היא הייתה שואלת את אמה.
"תלמדי לאהוב אותו עם הזמן,"
"כמו שאת ואבא למדתם?" שאלה בתמימות מעטה.
"כן, חביבתי." גברת פאבלו קשרה את שיערה הכהה.
"אבל בספר שאני קוראת, בל הייתה כביכול מיועדת לגָסטוֹן ובקִצוֹ היא התאהבה בחיה שהפך לנסיך יפה תואר," הוסיפה וויקטוריה.
"אהבה כזו יש רק בספרים, 'היפה והחיה' הינה אגדה." פסקה אמה בקור.
"מה אם בעלי יישאר בדמות החיה ולא יהפוך בסופו של דבר לנסיך, מה אם אני עושה טעות?"
"הוא לא, תסמכי עלי. תלמדי לסמוך על החלטות הורייך," ביקשה גברת פאבלו ולאחר שזרקה את מילותיה נשקה ללחי בתה ויצאה מחדרה החמים בעודה משאירה את בתה שקועה במראה הסהר.
ויקטוריה זכרה זאת…על פי דברי אמה, אלפרד אמור להתגאות בכך שוויקטוריה מיועדת להיות אשתו וג'ון, מנגד, אמור לקנאות ולהצטער על שהחמיץ את הזדמנותו, לא משנה מאיזו סיבה! הוא הפסיד אותה.

בבוקר היום למחרת, אלפרד חיכה לארוסתו על יד שולחן האוכל על מנת לסעוד עמה ולאחר מכן לבלות יחדיו בפרטיות את הצהריים בחצר אחוזת ביתם. וויקטוריה חייכה בחינניות והתיישבה על ידו. מבט חפוז מצידה סקר במהירות את שאר הסועדים וג'ון לא נכלל ביניהם.
"איך עבר עלייך היום הראשון?" שאל אבי הבנים, ריצ'ארד.
"בנעימים, אדוני, תודה." ענתה במתיקות והסיטה את מבטה.
הארוחה עברה הרבה יותר טוב משוויקטוריה ציפתה שתעבור, ארבעתם, ויקטוריה, אלפרד, מרתה והאדון ריצ'ארד, שוחחו והתבדחו בקולי קולות. ויקטוריה החלה להרגיש מעט יותר נינוחה. חיוכה סוף כל סוף הפך להיות אמיתי וללא רצון לרצות אדם אחר מלבדה.
"עלמתי, סיימת את ארוחתך? מוכנה לצאת לטייל בגני ביתי?" חיוכו של אלפרד חשף שורה של שיניים צחורות ונקיות, מושלמות. "בשמחה," חייכה אליו בחזרה והשניים יצאו זה אחר זה דרך דלת הבית, עשויה מעץ אמיתי ועליה צורות מעוטרות. ויקטוריה טפחה מעט בשמלת הטורקיז היום יומית שלה, שמלה שחשפה את כתפיה עליהן נחו בשלווה תלתליה הכהים. שולי השמלה טאטאו את רצפת המרפסת הקדמית ובשל כך, הגברת הרימה מעט את חצאית שמלתה בכדי שתוכל לעבור את המדרגות בהצלחה.
בגדיו של אלפרד היו מרוהטים, צמודים ומצוחצחים. כל דבר היה במקום, כל סיכה, כל חוט. עיניו הכהות עקבו אחר תנועותיה העדינות כשהתיישבה בחן על הספסל תחת עץ התפוחים הקרוב.
אלפרד ישב אחריה.
"ספר לי על עצמך," אמרה לאחר רגע של מחשבה.
"כמו מה למשל, עלמתי?" שאל בחביבות וזקף את גבו.
ויקטוריה צפתה במעשיו והזדקפה גם היא, "התנהגי כמו גברת," זכרה את אמה אומרת בראשה.
"הכל, מתחביבים ועד חלומות," חייכה כשרוח נשבה על פניה והעיפה מספר תלתלים על שפתיה, כך יכלה להרגיש את מרקם שיערה ולהריח את ריח הלבנדר המוכר.
"הממ, תחביביי? אני לומד מבוא למשפטים," הביט בה, מחכה לתגובה לתשובתו.
"זהו סוג של חלום, מה אתה אוהב לעשות?" שאלה שוב את אותה השאלה אך בנוסח אחר הפעם.
"אני לא יודע," ענה במהירות וכיווץ את מצחו. מה הוא אוהב לעשות?
"אין דבר שאתה אוהב לעשות מלבד ללמוד? חשוב טוב ארוסי." התחננה בסתר ליבה לקבל דבר מה ממנו אשר תוכל לאהוב, מלבד מראהו הנאה.
"אני משער שמשחק קלפים הינו תחביבי, לרצות את אבי, להביט על האח החמים כשהוא שובר את הענפים בלהבות האש. אני אוהב שהכל הולך כשורה, כמו שאני רוצה שיהיה,"
ויקטוריה שילבה את ידיה בסיפוק, אלפרד מתחיל לפתוח בפניה את לבו, "למשל?" שאלה אותו.
"למה את מתכוונת?" תהה לעצמו, הבחורה בוודאי חכמה, כנראה שלא תסתפק בתשובה סתמית.
"למה אתה לא אוהב כשמשהו משתבש? מה זה עושה לך?" התעניינה בו, בניגוד אליו, ויקטוריה דווקא אהבה את אפקט ההפתעה, את הספונטניות. כמו הרוח שנושבת לאן שהיא רוצה, פעם לצפון ובפעם אחרת לדרום, כמו השלג שנושר על האדמה ללא שום התרעה מוקדמת.
"זה מקשה עלי, מפני שאז אני צריך לסדר בחזרה את חיי. זה כמו לכלוך שצריך לנקות. כמו אז, כשג'ון נעלם, לא ראינו אותו במשך עשר שנים! את יודעת כמה קשה היה להרגיע את אבא שלי? כמה קשה היה להתרגל?" הסביר את עצמו, לבה של ויקטוריה נפעם ברגע בו שמעה את שמו של בעל עיני האמרלד הירוקות, נעלם לעשר שנים? למה?
"מה זאת אומרת נעלם?" שאלה לפתע.
"אני חושב שזה היה אחרי שביקרנו באיזה מקום, אני לא זוכר בדיוק, יצאנו בחזרה הביתה למרכבה וג'ון לא היה שם. החיפושים אחריו היו מייגעים, היינו מיואשים, לא ידענו מה לעשות ובתקופה זו אבי קיבל את התקף הלב הראשון שלו." סיפר בעת אצבעות ידו הגדולה סירקו את שיערו העבה.
"וואו, אני מצטערת לשמוע," אמרה והושיטה את ידה לכתפו על מנת לנחם ולתמוך.
"מאז, מצבו הבריאותי של אבי הִדָרְדֶר ," אמר וכאב ניכר בעיניו ובתווי פניו הנאות.
"למה הוא נעלם? הרי הוא כאן עכשיו," ויקטוריה ניסתה להסיח את דעת ארוסה.
"אני לא באמת יודע. ג'ון אומר שהוא נאבד ביער ושזוג זקנים טובי לב גידלו אותו עד שהתבגר וכשמלאו לו שמונה עשרה שנה החליט לחזור ולחפש אחרינו." וואו, ויקטוריה הייתה חסרת מילים. אולי עקב כך זכה ג'ון בצלקת העמוקה בין גבותיו? ואולי, רק אולי, בגלל זה לא רצה להינשא לה?
"אני בכלל לא זוכר איך הגענו לנושא הזה," צחק אלפרד ומשך את ידה של ויקטוריה אליו.
"זהו עיקרון השיח, אם הנושאים שולטים באנשים, סימן שהשיחה הייתה טובה," חייכה אליו ולבה האיץ את פעימותיו כשהחל ללטף את ידה.
"אני מקווה," אמר לה בחום.
בסתר ליבה, ויקטוריה ידעה כי תוכל ללמוד לאהוב את אלפרד, אך כיצד תוכל בעת הרגע ללמוד להיסגר בפני ג'ון?