מבריחה את הדממה- חלק אחד עשר

מבריחה את הדממה- חלק אחד עשר

כשאת ילדה, שום דבר לא משנה, אין שום שאלות שמטרידות את נפשך. כמובן שכילד אתה שואל את כל השאלות העולות על רוחך, אך הן אינן באמת חשובות, לפחות לא לאותו רגע.
ויקטוריה, כילדה, הייתה בעלת תושיות רבות.
"אימא, למה אבא חוזר מאוחר הביתה?"
"מאיפה מדלן באה?"
"איך הדשא צומח כל כך מהר?"
"איך נפלה לי השן ולאיפה היא נעלמה בבוקר?"
"האם אתה מאמין בתנ"ך?"
כל אותן שאלות, היו שאלות חסרות משמעות לגילה הפעוט אשר רק חלם להתעסק בדבר מה, אך למען המבוגרים, הן היו מעוררות מחשבות.
באחד הבקרים, הילדה הקטנה פסעה בשמלתה החגיגית בגן ביתה, מאושרת ובטוחה כי השמש זורחת אך ורק למענה, כי השמיים בוכים בחורף הקר, הציפורים עפות אחרי שהן קוראות את מחשבותיה של ויקטוריה כשהיא מתכננת לתקפן וכיוצא בזה.
"אבא מחפש אותך," קרא לה פרנרדו, אחיה הבכור, בעודו מתקרב כשידיו טמונות בכיסי מכנסיו העשירים.
"שיבוא לחפש אותי," צחקקה לעצמה.
"ויקטוריה תפסיקי, זה לא הולך ככה," התעצבן אחיה כשנזכר בחוקי אביו המקפידים.
"אולי תטייל איתי מחוץ לגן? אימא לא מרשה לי לבד, וככה תגיד שחיפשת אותי," התחננה ויקטוריה אשר אחזה בידי אחיה. היא הייתה אז בת חמש כהוא היה בן תשע וכילד קטן, גם רצה לפעמים לפרוץ את גבולות משחק המבוגרים.
"בסדר," אמר בשקט, תפס בידה השברירית והשניים צעדו אל מחוץ לשער אחוזת משפחתם.
"פרן?" שאלה ויקטוריה.
"כן?"
"איך השמש זורחת כל כך קרוב לכדור הארץ ולא שורפת אותו?"
"שאלה יפה," אמר והמשיך, "יש לכדור הארץ מגן, אני משער,"
"מה זאת אומרת?" הביטה אל על, אל קו לסתו הישרה של אחיה, אל שפתיו המחייכות.
"אני לא יודע, או מגן פיזי או מעין הסכם בין שניהם."
עיני ויקטוריה נצצו למשמע דבריו, "אתה חושב שהם מדברים בינם לבין עצמם?" חייכה.
"אני לא יודע," הביט באחותו המאושרת בבלבול, אז מה אם הם מדברים? הם גם ככה לא יכולים יותר מידי להתקרב.

עכשיו, כמה שנים קדימה, ויקטוריה שאלה את אותן השאלות. למה ג'ון החליט להקביל בין דמותה לשמש בעוד הוא תופס את תפקיד כדור הארץ? למה זה עשה את ההסכם הבלתי נראה עם עצמו בכדי שלא יתקרבו אך גם לא יזיקו אחד לשנייה?
"אני מקווה שנהנית," חייכה מרתה כשעזרה לויקטוריה לפשוט את בגדיה.
"כן," ענתה.
"בטח גילית על עצמך כמה דברים חדשים!" מחאה כף והורידה את המחוך ממותניה המשורטטים של ויקטוריה.
"כן נכון," אמרה בקול ואז לחשה, "לא רק על עצמי,"
דבריה של אנג'לינה, בעלת עיני העורב והשיער השחור כפחם, הגברת אשר סיפרה לה אודות סיפור חייה השזור בסיפור חייו של ג'ון, עדיין הדהדו בראשה. האם קסם שכזה יכול להימצא בעולמה? האם ג'ון העלים את עצמו והצליח לנדוד בין תקופות הזמן? מהרגע הראשון בו פסעה מתוך חדרה, לבושה בשמלת בית רגילה היאה לגברת ביום חול, השתוקקה להתעמת עם ג'ון ולגלות את סודותיו.
"אני יודעת מה אתה מסתיר!" דמיינה את עצמה אומרת.
"זה לא מה שאת חושבת," חיקתה קול של גבר בראשה והדבר הצחיק אותה עד מאוד.
אך מרגע שהתקרבה אל ג'ון, התקרב אליה גם אלפרד. כל אותו אחר הצהריים ארוסה העתידי לא מש ממנה.
"אלפרד יקירי, אולי תביא לנו מיץ תפוזים סחוט טרי?" ביקשה ויקטוריה בכדי להסיח את דעתו ולגרום לו להשאיר אותה לבדו עם אחיו הבכור.
"את צמאה?" שאל אלפרד בפליאה אחרי שקראה לו 'יקירי'.
"אכן," כיווצה את פניה לחיוך חינני.
"אחי, תוכל לכבד את הגברת?" פנה אל אחיו ג'ון בבקשה, דבר אשר הרגיז את ויקטוריה.
"למה אתה מעביר את הבקשה לאחיך? האין אלה זרועות ידיים המסתתרות מתחת לחולצתך?" שאלה בכעס.
"אני מצטער," הופתע אלפרד ועזב את השולחן אל עבר עץ התפוזים הרחוק.
"יש סיבה לכך שסילקת את אחי?" שאל ג'ון בערמומיות בעודו נראה נינוח על כיסאו.
"למה אתה חושב כך? יש סיבה לסיבה?" שאלה בתקווה להפעיל עליו את הפסיכולוגיה ההפוכה.
"קיוויתי שתאמרי את," חייך אליה את חיוכו הממיס. לא ממיס אותה, רק שיהיה ברור. פשוט ממיס, חשבה והסמיקה קלות.
מצד אחד רצתה לפתוח בפניו את כל הסיפור, להבין את שקורה, לדעת מה עשה לנער המסכן ולמה וויתר עליה, מצד אחר, היא עלולה לחשוף את כל קלפיה ואז לא תהיה שווה דבר, למה שימשיך להקשיב לנערה ממנה הוא מתרחק כמשלהבות החמה?
"כן?" שאל והתקרב במקצת.
"אתה מאמין בתנ"ך?" המציאה שאלה אשר הרבתה לשאול בילדותה, ובעצם שאלתה הבינה את החלטה- היא תחכה.
ג'ון נראה מופתע, אצבעותיו הארוכות גירדו בעורפו והוא ענה, "האמת שאני לא יודע, אל תגידי לאבי, אך אני מאמין בו יותר בתור ספר תרבות." האמת שבזמן אחר ויקטוריה הייתה שמחה להמשיך את הדיון, אך לא אחרי מחשבותיה הרצות ללא מנוח בראשה.
"לא אגלה," חייכה ולפני שאלפרד הספיק לקטוע את שיחתם הקצרה, השעינה את מרפקיה על שולחן התה ואמרה בעיניים מסתוריות, "אני יודעת"