מבעד למסכות – פרק 1

אני מתיישבת על הספסל, נאנחת. אין לי כוח לעוד יום כזה. יום רגיל, שאני אהיה… לבד.

אני מתרוממת ממנו, מתחילה ללכת לכיוון הכיתה. זה היום הראשון של כיתה יא', ועדיין, אני מרגישה כל כך… לבד. אחרי שנתיים שהייתי לבד, אני חושבת פשוט… לוותר. לא, אני לא מתכוונת לפגוע בעצמי. ולא לעשות דברים גרועים יותר. כשאני אומרת לוותר, אני מתכוונת שאני פשוט לא אנסה יותר. אני לא אנסה יותר ליצור חברות, כי מה הטעם? אני תמיד נפגעת. אני תמיד נשארת לבד. זה פשוט שאין טעם, אפילו לנסות.

השיר A Thousand Miles, גרסת הקאבר של להקה שאני מאוד אוהבת שנקראת All The Right Moves, מתנגנת באוזניות שלי. אני מגבירה את עוצמת המוזיקה ומחייכת. זה… המוזיקה זה מקום המפלט שלי. אני כל כך שמחה על זה, על העובדה שהמוזיקה פשוט… קיימת.

אבל עכשיו, אני צריכה לשרוד את היום הזה. היום הראשון ללימודים.

אני מתחילה ללכת לכיוון בית הספר, שוב. אני עוברת ברחובות שהם כבר לא כל כך ריקים, מוזיקה לאוזניי. אני כבר מגיעה לבית הספר, זו הליכה של… חמש דקות? אם הייתי באופניים, הייתי מגיעה תוך כמה רגעים. אבל זה לא משנה, נכון? זה לא משנה אם הייתי יכולה להגיע לפני שלוש דקות, הרי השעה היא רק שבע וחצי.

ולמה הקדמתי, אתם בטח שואלים?

כי למה אני צריכה לאחר? אצלי קורה אחד מתוך השניים – או שאני מאחרת, או שאני מקדימה. ולא, זו לא אשמתי. זה פשוט מה שקורה. אז, אני מעדיפה להקדים, מקסימום אני ארדם בכיתה.

אני מגיעה לכיתה ונכנסת לתוכה. אני מתיישבת בצד, מאחורה. בקצה הכיתה, שמה את התיק על הכיסא שלידי, כדי שאנשים לא יתיישבו לידי.

ואז, הוא נכנס. הנער הכי מקובל בבית הספר, בשכבה שלי. וכן, הוא לומד איתי בכיתה. לרוע מזלי, אנחנו ביחד ברוב השיעורים, אבל זה לא משנה. פשוט להתעלם, להתרחק. להתבודד. זה מה שאני צריכה לעשות כדי שהוא לא יפנה אליי.

אבל הוא נכנס פנימה. והוא לבד. הוא סוקר במבטו את החלל הריק שרק שנינו נמצאים בו, וברגע שעיניו פוגשות בעיניי, החיוך שלו גדל.

אוי לא. אני ממש לא רוצה שזה יקרה, וזה עומד לקרות.

כבר אמרתי לכם שאני גרועה באינטרקציה חברתית? זו הסיבה העיקרית שאני לא רוצה לדבר איתו, כי מהמוניטין של ילדה מתבודדת, אני אהפוך לילדה מתבודדת ומוזרה. לא שזה באמת אכפת לי. אבל כן, אני בהחלט מעדיפה להישאר ה"ילדה המתבודדת".

הוא מתקרב אליי, ועכשיו, אין לי דרך להיחלץ מזה. "היי, יצור." הוא מתיישב על השולחן שלי, חיוך גדול על פניו. כן, איזה כיף! לא, אני לא סובלת מבריונות, אבל מדי פעם מציקים לי. ואני רגילה לזה, אז זה לא עניין גדול.

"מה אתה רוצה, דניאל?" אני נאנחת, מביטה בנער שיושב על השולחן שלי. אין לי כוח לדיבורים, בעיקר לא איתו.

הוא מצחקק, מביט בי דרך העיניים היפות שלו. כן, העיניים שלו בהחלט יפות. עיניים תכולות ובהירות, שכרגע מביטות היישר בי. אליי. אני לא רגילה שמביטים בי בצורה… כזו.

אני נאנחת בשנית, מבינה שהוא לא מתכוון לענות לי. "אוקיי…" אני ממלמלת, סוגרת את התיק שלי ואוחזת בו בידי הימנית.

אני מתחילה ללכת לעבר הדלת, אבל הוא מחליט להרוס לי את התכניות. הוא אוחז בידי השמאלית, מסובב אותי לעברו ומצמיד את גופי אליו. "את לא מבינה שאני רוצה אותך, שירה?" הוא מלטף את גופי ומחייך חיוך חושף שיניים.

אני מעיפה את ידו ממני, מתרחקת מהנער. "תתרחק." קולי קר, אטום. אין לי כוח למשחקים האלה. אני עייפה, ומשחקים כאלה הם לא חלק מסדר היום שלי.

"למה?" הוא מניד בראשו בחיוך, לא מפסיק לחייך. רטט נשמע, והוא מוציא מהכיס שלו את הטלפון שלו. "מה, אתה צריך ללכת?" אני מלגלגת, מתיישבת בכיסא בו ישבתי קודם לכן.

"אל תדאגי, יצור." הוא יורק את המילה האחרונה, מביט בי. "אני אקבל את מה שאני רוצה." הוא יוצא מהכיתה, טורק את הדלת.

ואני? אני מחייכת. לפחות עברתי את החלק הזה של היום.