מבול ~פרק 2~

פרק 2

~נקודת המבט של איתן~ שנתיים לאחר מכן

"היי שון." אמרתי לבני. "היי אבא…" הוא ענה לי בעצב ונכנס למכונית.
אחרי המוות של ג'ייסון, גרייס התגרשה ממני, ושון ואני עברנו לגור בדירה זולה לא גדולה- זה לא מושלם, אבל זה משהו. מכרתי את המכונית הקודמת ועכשיו יש לי מכונית יד שניה, הרבה פחות יפה מהקודמת- צריך לחסוך בהוצאות.
נכנסתי למכונית והתחלנו לנסוע הביתה. מזג האוויר היה סגרירי וגשום. הכל היה קודר ועצוב.
הגענו הביתה ושון התיישב על הספה והתחיל לצפות בטלוויזיה. 'שון צריך לאכול.. אני אתן לו משהו קטן ואאכיל אותו יותר מאוחר' חשבתי לעצמי. הלכתי למטבח ולקחתי חטיף שוקולד. "קח" אמרתי ונתתי לשון את החטיף. "תודה אבא" הוא ענה לי ,לקח את החטיף והתחיל לאכול. 'הוא צריך עוד להכין שיעורי בית' הזכרתי לעצמי וכיביתי את הטלוויזיה. "אבא, למה כיבית את הטלוויזיה? זאת התוכנית האהובה עלי, תדליק את זה אבא! "שון כעס."לא, אני חושב שצפית במספיק טלוויזיה להיום." עניתי לו בעדינות. "בבקשה אבא, רק עוד קצת…" שון התחנן אלי. "אמרתי לא, זה מספיק!" נזפתי בו. "זה לא הוגן! אמא תמיד הרשתה לי לצפות בטלוויזיה אחרי בית ספר!" שון צעק ורץ למעלה לחדרו. הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר, אולי החמרתי איתו…
עליתי לחדר של שון- שון שכב על המיטה עם הפנים לקיר. הושטתי את ידי כדי ללטף אותו, אבל שון רק צעק עלי- "תעזוב אותי, אני שונא אותך!". הרגשתי שבור. הוא הבן היחיד שנשאר לי… קמתי מהמיטה שלו וראיתי ציור מבצבץ מתיק הגב שלו. לקחתי אותו, ודי הזדעזעתי- שון צייר את הרגע בו ג'ייסון נדרס. זה פשוט עצוב…
ג'ייסון מת כמה ימים אחרי יום הולדת 10 שלו, שון היה אז בן 8… עכשיו הוא בן 10, שנתיים עברו ואני לא מאמין ששון עדיין נזכר בזה כל הזמן… כמובן שזו טראומה גם בשבילי, בני מת באשמתי, אבל עדיין…
הלכתי לחלון והסטתי את הוילונות. החדר חשוך ולשון יהיה קל יותר להירדם.
ירדתי חזרה לקומה הראשונה, ופתאום הרגשתי מוזר- הראש שלי התחיל להסתובב, כל הגוף שלי החל לרעוד, התחלתי להזיע ולהתנשם בכבדות. 'מה קורה לי?!' חשבתי בזמן שנאבקתי להישאר יציב ולא להתמוטט על הרצפה. ראיתי הבזקים שחורים, כאילו מישהו כיבה את האור ואז הדליק במשך מספר פעמים. אבל בסופו של דבר לא הצלחתי להחזיק מעמד, והתעלפתי.

התעוררתי ומצאתי את עצמי עומד שוכב באמצע רחוב לא מוכר- "קרנבי קורנר סנור". קמתי והסתכלתי מסביב- בניינים, גשר של כלי תחבורה לפניי, ובידי- אוריגמי של כלב. "מה..?" לא הבנתי כלום. הייתי מבולבל וספוג מי גשם. מזג האוויר עדיין סגרירי, קודר וגשום- בתחזית אמרו שזה יימשך ככה ללא שינוי בשבועות הקרובים. הסתכלתי על האוריגמי בידי "איך זה הגיע לכאן..?" שאלתי את עצמי והתחלתי ללכת באיטיות לכיוון הגשר, בתקווה שזאת הדרך הביתה. הלכתי לבדי ברחוב, הרחוב היה ריק מאנשים- רק המכוניות שסעו על הגשר וכמה אורות בודדים שבקעו מהחלונות של הבניינים.