מבוך השעווה של כיילב-פרק ראשון חלק 1 (בבקשה תקראו ^^)

פרק ראשון חלק 1-

המכונית הכתומה והישנה של דורה חרקה בדיוק כאשר היא חלפה על פני השלט המיושן "ברוכים הבאים לקולורדו".
קית' הביט דרך החלון המלוכלך של המכונית ובחן את הנוף. מלבד השלט, הר שנמצא לא רחוק מהכביש ועמוד טלפון הוא לא ראה כל זכר לציביליזציה.
"גרילי היא עיר מדהימה," אמר לו סבו בטלפון. "אתה זוכר שבאת לבקר בחווה עם אביך?"
קית' הטביע את ראשו במשענת המושב שליד הנהג ומלמל את מילות השיר ששמע באזניות שלו.
הוא לא רצה לזכור את גרילי או את אביו, הוא לא רצה לגור בחווה המוזנחת של סבו והוא בשום אופן לא רצה להתחיל ללמוד באוניברסיטת קולורדו.
"למה אני צריך לעשות את זה?" שאל קית' בשקט כשהשיר נגמר והתחלף בשיר שקט יותר הוא הוציא את אחת מהאזניות והפנה מעט את ראשו אל דורה, אחותה של אמו.
"זה מה שסבא שלך רצה," היא אמרה בעייפות ונאנחה. "חוץ מזה, קית', אני כבר לא יכולה לטפל בך. אין לי כסף לזה וגם לא זמן מאז שקריסי נולדה." היא פיהקה ארוכות וחזרה להתמקד בכביש השומם.
"הייתי יכול לעזוב את הלימודים ולהתחיל לעבוד, הייתי עוזר לך לגדל את קריסי וגם את טום ומייק." מחה. הוא אהב את החיים בנורת' פלאט. הוא אהב את החברים שלו מבית הספר ואת מקומות הבילוי. והדבר שהכי הרגיז את קית' בכל הסיפור היה שבכלל לא שאלו או יידעו אותו מראש על המעבר, הכל קרה במהירות וביעילות מעוררת דאגה.
הוא הרגיש כאילו דורה רוצה להיפטר ממנו וידע שזה אכן אפשרי לאור העובדה שהוא נטל לא קטן, אבל הוא לא רצה לעזוב את ביתו, את המקום בו הוא גדל.
"בסדר." אמר והדגיש ככול האפשר את המרירות בקולו, אולי, רק פעם אחת בחייה של דורה היא תגלה רגשות אנושיים ותרחם עליו.
"תשמע קית'," התחילה דורה לומר. "אני יודעת שאתה ילד נפלא ומלא פוטנציאל, ואתה יודעה שהבטחתי לאחותי שאדאג לך, כלומר זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. הכרתי את סבא שלך ואני יודעת שהוא אדם מדהים אתה רק צריך לתת לו צ'אנס."
זה לא הצליח, חשב קית' בתסכול. לעולם לא היה ולא יהיה לדודה דורה שלו מצפון שאפשר יהיה לייסר.
קית' חזר להביט בדרך, ההר נעלם מזמן מאחור וכך גם השלט אך קווי טלפון ועמודי טלפון רבים נראו בכל כמה מטרים.
"אנחנו מתקרבים לעיר." אמרה דורה ופלטה עד פיהוק.
קית' תחב את האזניה שלו לאוזנו פעם נוספת ועצם את עיניו. מחשבותיו חלפו לאיתן ושאלות כמו: מי יהיו החברים החדשים שלו? או האם סבא שלו באמת משוגע כמו שכולם אומרים? חלפו במוחו ולפני שהבחין בכך המכונית כבר החלה ברצף של רעידות שסימן את העובדה שהמכונית ירדה מהכביש אל דרך עפר כל שהיא.
הוא פקח את עיניו בבהלה באחד מין הטלטולים והביט סביב, המדבר והשטחים הפתוחים שראה עד לפני זמן מה נעלמו לחלוטין ואותם החליפו שדות תירס ענקיים.
מקום מצויין לפגוש בו חייזרים, חשב קית' בציניות קודרת והמשיך לסרוק את השטח. במרחק הוא ראה קצה של מגדל תבועה שהלך והפך למגדל תבועה שלם ככול שהתקרבה עליו המכונית. אל מגדל התבועה התבסף גם אסם ישן שהיה צבוע בעבר באדום ולבן אך עכשיו נראה כאילו העץ הבלוי שלו עומד להתפרק.
לאחר הנסיעה הקופצנית חלפה המכונית והשאירה את שדה התירס הרחק מאחור, בשלב הזה הצליח קית' להבחין בלול תרנגולות עשוי גם הוא מאותו העץ ומוקף בגדר טייל, ליד הלול היה דיר חזירים ובו שלושה חזירים שמנים ומלוכלכים.
לבסוף דורה הפנתה את המכונית שמאולה, לא רחוק משם עמד בית ישן בעל שלוש קומות שהיה צבוע בעבר בכחול. הבית נראה בדיוק כמו בסרטים המטופשים שפיטר, חברו הטוב של קית', הכריח אותו לראות, ממש כאילו צלחת מעופפת עומדת לנחות על הבית ולרסק אותו.
"נכון שהבית מקסים?" שאלה דורה בחיוך מאולץ והחנתה את המכונית קצת לפני מרפסת העץ שנראתה כאילו היא הולכת להתמוטט בכל רגע.
קית' רק הביט בה, הרימה גבה אחת והתאפק שלא לפרוץ בצחוק. באמת שמקסים לא הייתה המילה לתאר את החלונות המלוכלכים שנראו כאילו לא שימנו אותם כבר עשור ואת הצבע הכחול הדהוי והמתקלף שעל קירות העץ החיצוניים של הבית.
"קדימה." אמרה דורה ביאוש, היא וויתרה על הניסיון להראות שמחה וחזרה להיות הדודה העייפה שהוא למד להכיר. דורה פתחה את דלת המכונית ויצאה ממנה במהירות כשהיא טורקת אותה אחריה.
קית' נשאר במכונית רק עד שנייה אחת, הוא כיבה את רשימת ההשמעה בטלפון שלו והכניס אותו לכיס הג'קט שלו. מרצפת המכונית הוא חילץ את תיק הגב המרופט שלו ויצא גם הוא מהמכונית.
ברגע שהדלת נפתחה גל החום הכה בקית' כמו נחשול מים, רק חם יותר. הוא הביט סביב וראה את דורה עומדת ליד תא המטען הפתוח ועיגולי זיעה ברורים נראו בכל רחבי פניה הקטנים והמנומשים.
קית' לא אמר לה דבר בעודו שולף מתא המטען את המזוודה השחורה והבינונית שלו ומעמיד אותה על פני האדמה. דורה בתגובה סגרה את תא המטען בשתיקה והתחילה לצעוד לכיוון הבית הרעועה.
למרות העובדה שלקית' לא התחשק להיכנס אל תוך הבית הוא עשה זאת בכל זאת בתקווה שבפנים יופעל מזוג אוויר.
כפי שצפה המדרגות שהובילו אל המרפסת חרקו כאילו לא דרכו עליהם שנים, לפני הדלת עצמה הייתה דלת רשת נגד יתושים שהייתה קרוע לגמרי. דורה פתחה את שני הדלתות ונכנסה פנימה, קית' נכנסה בעקבותיה.
פנים הבית נראה גרועה יותר אפילו מהחוץ שלו. הריהוט נראה כאילו נבנה במאה שעברה, על כל הקירות היו תלויים תמונות של פרחים, אגרטלי פרחי ושדות פרחים. לבית עצמו היה ריח טחוב של אנשים זקנים והדבר הבולט ביותר שעליו קית' שם לב היה המחסור המובהק בטלוויזיה.
"ג'ייקוב!" קראה דורה והתיישבה על אחת הספות המאובקות, היא פלטה שיעול ומיד קמה לפתוח את החלון הקרוב.
רעש חריקת נשמע מכיוון גרם מדרגות וגרם לקית' להפנות עליו את ראשו מיד.
"זו את דורה? הנכד שלי איתך נכון?" קית' הבחין בדמות המצומקת האוחזת המקל הליכה מעץ, הבגדים שלבש, כגללו בוקסר וחולצה משופצת, מכופתרת ומכומתת וכפכפי ים בלויים, נראו כאילו גם הם מהמאה שעברה, על ראשו הייתה פלומה לבנה כמו שלג ועל אפו נחו זוג משקפיים קטנים שגרמו לעיניו הכחולות להראות ענקיות.
"כן ג'ייקוב הוא ממש כאן." ענתה דורה, היא אחזה בביטנה, שהייתה עדיין טפוחה בגלל הלידה שעברה לא מזמן, וקמה ללחוץ את ידו של ג'ייקוב, סבו של קית' שהיה זר לו לחלוטין.
דורה וג'ייקוב לחצו ידיים, הם בירכו אחד את השני ודיברו קצת, בזמן הזה קית' סרק פעם נוספת את החדר, את הבית, את סבא שלו.
פעם מזמן, בבית של דורה, הוא ראה בטלוויזיה תוכנית על הזקנה, הראו שם איך אנשים היו נראים פעם ואיך הם מתמודדים עם זה שפתאום הם לא יכולים ולא מצליחים לעשות כל מיני דברים, האיש הזה שעמד ושוחח עם הדודה שלו נראה כל כך קטן ומצומק שפתאום קית' הבין למה הבית נראה מוזנח כל כך.
"שמעת אותי, קית'?" שאלה דורה, היא נראתה עצבנית מרוב עייפות.
"לא." ענה קית' באדישות.
דורה נאנחה. "אמרתי שאני הולכת, אני אשאיר אותך עם סבא שלך." היא השפילה את מבטה לרגע ובתנועה חדה התקרבה אל קית' וחיבקה אותו בחוזקה. "להתראות ילד." היא יצאה מהבית.
קית' זז רק אחרי ששמע את שאגת המנועה של המכונית הכתומה מתרחקת, בעיני רוחו הוא ראה את דורה מוחה דמעות בעודה מנווטת את המכונית בשדה התירס הסבוך.