מאחורי חיוך מרוח-הקדמה- (בבקשה תכנסו)

הקדמה-

הסיפור שלי די מטופש, כלומר הוא התחיל בגלל צחוק.
יום אחר בקפטריה של בית הספר החברה שלי קראה לי שמנה, היא צחקה, אני צחקתי, כולם צחקו.
כשחזרתי הביתה מיהרתי לחדרי ובחנתי את גופי שוב ושוב במראה, המילים שהיא אמרה אולי נאמרו בצחוק אבל משהו בתוך התת מודה שלי לקח אותם ללב.
מאז אותו יום המצב התחיל להדרדר, הפסקתי לאכול והתחלתי להקיא בכל הזדמנות שהייתה לי, המשקל שלי צנח בקצב מטורף.
בשלב מסוים ההורים שלי התחילו להבחין בזה, הם שלחו אותי לבית חולים לחולי נפש, שם פגשתי אנשים שהיו המשפחה שלי במשך חמש שנים, אנשים כמו סקאי או ג'ספר.
ג'ספר היה הפסיכולוג שלי, הוא זה שאמר לי לכתוב את היומן הזה. וסקאי היה ילד מיוחד שהיגעה לבית החולים באותו הזמן שבו אני הגעתי, הוא היה החבר הכי טוב שלי שם.
היום זה יום מיוחד כי סיימתי את הטיפול שלי ואני יוצאת אל העולם האמתי, זה מפחיד ומרגש, חמש שנים לא הייתי בחוץ.
אני חושבת שאני אספר לכם קצת אלי, קוראים לי רובי, היום אני בכיתה יא' ואני שוקלת שלושים קילו(זה יותר ממה ששקלתי בעבר אז תבינו לבד כמה המצב היה גרוע). אני מאוד אוהבת מוזיקה, היא הייתה כל העולם שלי בזמנים הכי קשים, אני גם אוהבת לצייר, הציור עוזר לי לבטא את מה שאני לא יכולה לבטא בכתיבה או במילים. פעם גם אהבתי אופנה, בגדים, נעליים וכל זה, היום אני פשוט משתדלת ללבוש בגדים שיסתירו את הרזון המכוער שנשאר בידיי וברגליי.
אני חושבת שזהו. אני פשוט מקווה שהשנה הזאת תלך בסדר…