בעקבות המתחזים – פרק 3
התישבתי מאחורי אחד המכוניות והייתי בהלם! "סמים?? יש פה ילדים ואנשים שמעורבים בסמים?" מלמלתי לעצמי. למרות שלא הבנתי למה אני מופתעת, הילדים שהיו שם לא היו לגמרי ילדים טובים ירושלים. אבל להגיע לסמים? איך הם הגיעו לזה? אני מניחה מבית הספר, אבל עדין זה לא משהו שרואים יומיום! או לפחות אני.
החלטתי שאני חייבת להתקשר למשטרה. באתי לקום אבל החולצה שלי נתפסה בידית של דלת המכונית, אז משכתי בכוח והשתחררתי. אבל בדיוק מתחת לרגלי היה אבן. איך זה שדבר כל כך קטן יכול להרוס לך את התוכניות! האבן גרמה לי ליפול על הרצפה, וזה משך את צומת ליבם של האנשים. הכל קרא בשניות, אני מנסה לברוח, כמה אנשים מחזיקים אותי. אני חייבת לברוח, אני חייבת לספר למשהו על זה. לא מפסיקה להילחם, לא מפסיקה להילחם, דרשתי מעצמי. הם רבים מדי, אני לא מפסיקה להילחם… למה?? למה לעזאזל אני לא מפסיקה? אלוהים יודע. נתתי לאחד הילדים בעיטה לביצים, לא ידתי שיש לי את זה. שמתי לב שיש שתי מבוגרים שלא זזים, אני מניחה שהם הבוסים. היה ריח חזק, מגעיל אבל גם מרגיע. אבל אז הכל החשיך!
הריח הזה… אף פעם לא הרחתי משהו כזה.. פתחתי את עיניי, הכל היה מתושתש. אבל נזכרתי. הידים שלי היו קשורות, גם הפה שלי, אבל יכולתי לראות. הייתי עכשיו באמצע המעגל, ישבתי. כל האנשים ישבו מולי, כן זה היה קצת מביך… ואז הוא התחיל לדבר. קול מחוספס, אבהי אבל לא בטוח. "שלום לך זואי" הוא אמר. הנחתי שאחד מהבנים אמרו לו. במושב כולם הכירו את כולם. "אני חושש שאיבדת את דרכך". "אוהה אני חוששת שאתה צריך ללכת מהמושב הזה" אמרתי עם המון ביטחון יחסים לילדה בשבי! "אני דורשת שתשחרר אותי עכשיו."
"עכשיו למה נראה לך שאני הולך לשחרר אותך?" אמר בחיוך זדוני.
עכשיו ידעתי שלא אכפת לו לעבור על החוק, כאילו הוא סוחר סמים אז.. כן לא אכפת לו. לא ידעתי מה לומר לו. כאילו אין לי עליו כלום. אבל אז נזכרתי שלי יש משהו עלי…
תגובות (0)