מאז ותלמיד – פרק 13

-תומאס (תומי) גרייס-

הקאתי את נשמתי החוצה, אני וליסה שתינו כל כך הרבה אלכוהול אמש במועדון.
אני כמעט ולא זוכר דבר, חוץ ממשפט המגוחך שלא משנה מה, אני לא יצליח לשכוח אותו אי פעם.
איך שליסה תיארה כמה אני סקסי בחולצת טריקו פשוטה ושהיא מוכנה לקרוע אותה מעלי רק בשביל לראות את השרירים שלי.
איך שהיא פירטה את זה, זה החלק היותר מעניין בסיפור.
המשכתי להקיא את כל האלכוהול שירד בגרוני אמש, זה שרף.
לא רק אלכוהול שתיתי אתמול, אני עושה דברים קצת יותר חמורים משתיית אלכוהול והדבר היחידי שעניין אותי כרגע זה להוציא את החרא הזה מתוך המערכת שלי.
סיימתי להקיא את כל מיצי המרה המרים שהיו בקיבתי וקמתי חלש אל עבר הכיור, שוטף לאט את פניי במים קרירים ומצחצח את שיניי הלבנות כדי לסלק את הטעם המבחיל של הקיא מפי.
אלוהים אני לא יודע איך אני הולך להגיע לעבודה כשאני עדיין סובל מהאנגאובר.
שלא לדבר על זה שאני עדיין חצי מסטול מהחרא שלקחתי.
תמיד אני מבטיח לעצמי כל פעם מחדש שאני לא נוגע בזה, אבל תמיד לבסוף אני מוצא את עצמי שוב ושוב חוזר לזה.
ניגבתי את פניי במגבת פנים רכה וצהובה, מנגב את טיפות המים מעל העור החיוור והבהיר שלי.
״אני חייב לאכול משהו…״ מלמלתי בשקט ביני לבין עצמי וקולי מהדהד בין ארבעת הקירות הניצבים מסביבי.
יצאתי מחדר הרחצה, יורד צעד אחד צעד בגרם המדרגות ופונה אל עבר המטבח הגדול.
אימי התרוצצה כרגיל במטבח כמו בכל בוקר, ממהרת להכין לי ארוחה שתשביע אותי כי כמעט כל הזמן אני מקיץ משנתי רעב.
״איפה ג׳ייני?״ שאלתי אותה למקום המצאותה של אחותי הקטנה.
הנוכחות שלה הייתה חסרה הבוקר במטבח, בכל בוקר כשאני נכנס אל המטבח היא מברכת אותי בבוקר טוב עדין וממשיכה לאכול מדגני החלב שלה. אבל הבוקר לא שמעתי את קולה המתוק.
״אביך וג׳ייני נסעו לסבתא לסוף השבוע, גם אני מצטרפת אליהם אחר הצהריים, אתה רוצה לבוא?״ שאלה אותי כשהיא מניחה למולי צלחת זכוכית לבנה המלאה בביקון מטוגן ולחם קלוי מרוח בחמאה בדיוק כמו שאני אוהב.
היא מזגה לכוס זכוכית גדולה מלאה בקרח מיץ תפוזים קר וטרי מהמקרר.
״אני עובד אמא, אין לי זמן…״ אמרתי לה דוחף את הלחם לתוך פי בביס אחד.
״אוקיי מותק, תשמור על הבית נקי״ חייכה לעברי חיוך חם ואימהי, נישקה לראשי ופנתה מהמטבח.
סיימתי לאכול את כל האוכל שהיה בצלחת, חצי מהכוחות שאיבדתי שבו אלי בהדרגה, הרגשתי הרבה יותר טוב ממה שהרגשתי אחרי שהקאתי את נשמתי חצי שעה קודם לכן.
מכשיר הנייד שבכיס הג׳ינס הכחול שלי רטט.
הוצאתי את המכשיר המוכר מהכיס וראיתי את המספר של ליסה על המסך הגדול.
חיוך קטן עלה על פניי.
-״בוקר טוב אהובה״ עניתי לשיחה בחיוך קטן.
תמיד אני קורא לה אהובה, זה לא משהו שונה בגלל מה שקרה אמש.
היא הייתה שיכורה יותר מידי, עדיף לא להזכיר טעויות של שיכורים, מניסיון.
״בוקר טוב תומי, אתה עובד משמרת בוקר עכשיו?״ היא שואלת אותי, אנחנו עובדים באותו המקום.
בדיינר של ריקי הזקנה.
-״כן, לאסוף אותך?״ שאלתי אותה קצרות, קם ממקומי ומניח את הצלחת הריקה בכיור השיש הריק.
-״כן בבקשה״ אמרה בקול מתוק.
-״תוך כמה דקות אני מגיע, תהיי מוכנה״ אמרתי לה וניתקתי את השיחה.
לקחתי במהירות את הארנק שלי, מחזיר בחזרה לכיס מכנס הג׳ינס שלי את מכשיר הנייד המתקדם שלי וחוטף מעל הוו בקיר את מפתחות הרכב השחור שלי.
יצאתי במהירות מהבית, בעוד כמה דקות צריך להגיע אל הדיינר ואם לא נאחר אל המשמרת שלנו.
נכנסתי אל הרכב מתניע במהירות ונוסע אל עבר הבית של ליסה שבהמשך הרחוב.

״תודה שסעדתם אצלנו, תחזרו שוב״ הסתכלתי עליה בחיוך מטומטם כשהיא שירתה את הלקוחות שהגיעו.
ישבתי מאחורי הקופה, יום חלש עבר על הדיינר של ריקי הזקנה.
אין הרבה עבודה, וכל העבדים נמצאים בהפסקה מתמדת.
״תפסיק להסתכל עלי ככה, זה מטריד״ אמרה כשחזרה לשבת לצד הדלפק מהעבר השני שלי.
״מה שבאמת מטריד זה התיאור שלך אמש לאיך תורידי לי את החולצת הטריקו שלבשתי״ אמרתי בחיוך ממזרי, לא רציתי להזכיר לה את זה, אבל זה היה כל כך חזק ממני.
לא הצלחתי לעצור את הצחוק המתגלגל שהגיע ישר לאחר מכן, בזמן שליסה האדימה והסמיקה בלחייה.
״הייתי שיכורה תומאס״ אמרה בקול נוזף אבל עם חיוך קליל על שפתייה העבות והורודות.
״כששיכורים נוטים לומר את האמת, אז מה את אומרת רוצה להדגים לי איך היית עושה את זה במחסן האחורי?״ שאלתי אותה בהרמת גבות ואותו החיוך הממזרי.
״תומי!״ אמרה בפה פעור וחיוך קל, ״תשכח מזה״ אמרה והסתובבה, ניגשת לעזור ללקוחות שהרגע נכנסו מבעד לדלת הזזה של הדיינר.
היא הסתובבה לרגע לעברי, קרצתי לה עם חיוך עדין מניד בראשי פעם אחת.
מסמן לה שאני רק צוחק, היא חייכה לעברי מפריחה נשיקה קטנה.
באיזה שהוא מקום זה צבט לי את הלב, אני אוהב אותה אלוהים… אבל לה אין את אותם הרגשות כלפיי.
לפחות לא כשהיא פיכחת. ולמחשבות אלה אני מוצא את עצמי מחייך בטיפשות ביני לבין עצמי.