מאז ולתמיד – פרק 8

-תומאס (תומי) גרייס-

אני מרים משקולות שיותר כבדות ממני, לאט לאט, זאת כבר ההרמה העשירית שלי.
אני לא מתייאש, השרירים שלי לא נבנו לבד, רק עם מאמץ וזיעה.
ואני מרגיש איך כל שרירי הגוף שלי נמתחים ושורפים מהמאמץ הקשה.
״היי״ קול שקט לפתע נשמע באוזניי, הנחתי לאט את המשקולות במעמד וקם מהמתקן שבמוסך שלי כדי להסתכל מסביב.
״היי״ קראתי אל עבר רוז שעמדה בפתח המוסך הגדול.
״אתה עסוק?״ שאלה אותי ונכנסה לבפנים מתקרבת בצעדים קטנים לעברי.
״בשבילך לא, מה את צריכה ילדונת?״ שאלתי אותה בחיוך חם, היא כמו אחותי הקטנה, כמו אושן, חוץ מליסה…
״שיעור נהיגה?״ היא שאלה בהרמת גבות וחיוך קטן ונבוך.
״רוז, בבקשה אל תאמרי לי ששוב נכשלת בטסט!״ אמרתי בקול מיואש, זה כבר הטסט השלישי שהיא לא מצליחה לעבור.
והיא נוהגת כל כך טוב, לימדתי אותה כל מה שאני יודע.
״אין לי מושג מה קרה, לא שמתי לב לתמרור העצור, הראש שלי היה במקום אחר לגמרי״ אמרה באנחה קלה משחקת באצבעותייה העדינות בביישנות, קושרת אותן האחת בשנייה.
״בטח, את רוצה להתחיל עכשיו?״ אמרתי בניחום, אני לא יכול לראות אותה עצובה.
״אם אתה יכול״ אמרה בחיוך שמח מביטה לפניי.
לקחתי את המגבת שהייתה זרוקה לצד מכשיר המשקולות, מנגב מעל פניי את הזיעה שהצטברה בזמן האימון הקצרצר.
״עוד קצת ואתה עלול להתפוצץ״ צחקה רוז כשהביטה בשרירים הנפוחים שלי.
״תמיד טוב להיות בכושר״ קרצתי לעברה ושתיתי מבקבוק המים הקרים שנחו גם הם על הרצפה לצד מכשיר המשקולות הגדול.
יצאנו יחד מהמוסך הרחב, הולכים אל עבר כביש האספלט השחור, הרכב הכחול של אימה כבר פועל ומוכן לתזוזה.
נכנסתי לתא הנוסע לצד הנהג ורוז קפצה בשנייה בודדה אל תא הנהג.
היא החלה בנסיעה, הנסיעה שלה מבדרך כלל הייתה איטית ומתוחה.
״תרגעי רוז, את תצלחי״ אני אומר לה בכיווץ גבות ומניח יד חמה על כתפה.
היא עיוותה את פנייה לשנייה, אבל מהר מאוד נרגעה, נשענה אחורה אל תוך משענת הכסא והתרכזה בכביש הארוך והמשתרך.
״בכל מקרה, למה את כל כך לחוצה?״ שאלתי אותה מביט אל עבר הכביש, בוחן את הנהיגה הזהירה שלה, בנתיים הנסיעה הייתה מעולה וחלקה, אני לא מבין איך היא שוב נכשלה.
״זה שום דבר…״ שיקרה לי בפנים.
״רוז, אל תשקרי לי, זה לא מתאים לך״ אמרתי לה בכנות, רוז תמיד הייתה אומרת את האמת גם אם היא כואבת וקשה לשמיעה.
״מה קורה איתך?״ שאלתי שוב מנסה לדרבן אותה לומר לי מה שעל ליבה.
״זה לא ממקומי לספר תומי, אני מצטערת״ אמרה בנימה מתנצלת ומשיכת כתפיים קטנה.
״זה קשור לליסה, נכון?״ ניסיתי לנחש, לפני כמה חודשים סיפרתי לה איך אני מרגיש, בהחלט טעות.
״לא, זאת לא ליסה״ אמרה והביטה לעברי במבט מוזר ובוחן.
״אל תסתכלי עלי ככה! את זאת שאמרה לי ללכת להודות בפנייה על הרגשות שלי״ אמרתי טיפה כועס ובקול מעט גבוה מהנורמה.
הרכב לפתע פנה הצידה וכמעט נתקע בפח מתכת ישן ועגול.
״תזהרי! תסתכלי על הכביש״ הסטתי את ההגה לצד מיצב את הרכב בחזרה במרכז כביש האספלט השחור.
״מה קורה לך? תתרכזי!״ אמרתי כעוס וזעוף פנים.
היא מלמלה משהו לא מובן ומיד הסתכלה שוב על הכביש.
״אני לא מרוכזת היום״ אמרה לי בהתנצלות.
תמיד היא מתנצלת, גם על דברים שהיא עושה לגמרי בסדר.
״אני שם לב, אולי בפעם הבאה תשדלי שדברים לא יסיחו את דעתך כשאת יושבת מאחורי ההגה״ אמרתי לה והיא רק הנהנה בקצרה פעם אחת בראשה כאות הסכמה.

נכנסתי בחזרה אל המוסך הגדול, הכל נשאר בדיוק אותו הדבר כמו שעזבתי.
מכשיר המשקולות בצד הימני, מכונית ישנה מכוסה בברזנט חום-אפרפר במרכז המוסך, וכמה ארונות ישנים מלאים בכל מיני שטויות עתיקות.
נשכבתי על מכשיר הכושר, מוציא מכיס מכנס הבד הקצר שלגופי את מכשיר הנייד שלי.
שום התראות חדשות, פרט לשיחת טלפון שלא נענתה מאת ג׳ון.
חייגתי בחזרה את מספרו המוכר, צפצופים במרחקים קבועים רעמו באוזניי כל כמה שניות בודדות.
-השיחה מועברת למענה הקו…- ניתקתי לפני שהמזכירה הקולית סיימה את המשפט.
אני אנסה להשיג אותו שוב מאוחר יותר.