מאז ולתמיד – פרק 5

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

פסיעות שקטות מהדהדות ברחוב הארוך והריק, רק מנורות רחוב מעומעמות מאירות לנו את הדרך הארוכה.
״אז איך זה שם?״ היא שואלת כעבור דקות ארוכות של שקט שרק צעדנו זה לצד זו בדממה.
״מדמם״ חייכתי אליה בצניות, אך היא הביטה בי במבט אחר, מוזר, דואג.
״אני יודע מה את חושבת רוז… אני לא טיפש את יודעת״ אמרתי בשקט, בועט באבן קטנה ועגולה ברגלי.
״אתה מתנהג מוזר זה הכל…״ היא אומרת במשיכת כתפיים, היא כבר לא מסתכלת עלי, העיניים הזהובות שלה שקועות בנקודה רחוקה ממנו.
״השתנתי״ אני אומר בכנות, אף פעם לא הצלחתי לשקר לה, לאושן ולליסה בעבר הייתי משקר תמיד. אבל המבט של רוז תמיד הוציא ממני את האמת, כאילו אי אפשר לעמוד בפנייה.
״רואים את זה״ היא עונה לי, אכזבה מלאה אותי, אין לי מושג למה, הרי הודתי בזה שהשתנתי.
״המלחמה משנה כל אחד, אי אפשר להיות אדיש למה שקורה שם, גם לא להיות נלהב מידי, בסופו של דבר המלחמה משרישה בנו שורשים אפליים וזה הורס אותנו״ אני אומר לה בשקט, בחיים לא הודתי בזה בקול, בחיים לא סיפרתי למישהו על מה שעובר עלי שמה מעבר לים.
מה יש בה? שהיא מוציאה ממני את כל זה?
״ג׳ונת…״ היא מתחילה לומר אבל אני קוטע אותה באמצע, אין שום דבר שהיא יכולה להגיד שישנה את המצב.
״רוז אני סובל מדחק פוסט-טראומה״ היא הראשונה שאני מספר לה את זה, לא סיפרתי זאת אפילו לא לאימי.
היא נעצרה במקומה המומה, אני לא מבין למה היא מופתעת, תשעים אחוז מהחיילים החוזרים מהמלחמה חוזרים עם המחלה הזאת.
״בגלל זה לא התקשרתי לאלכס, לא יצרתי קשר עם אמא שלי, אני חולה רוז״ אני אומר בשקט במשיכת כתפיים, עומד למולה.
המבט ההמום לא נעלם מהפנים העדינות והיפות שלה.
העיניים הזהובות-צהובות שלה כמו דבש חם ונוזלי מביטות היישר לתוך עיניי והרגשה מוזרה מתפשטת לה לאט בחלל חזי.
״אולי זאת לא מחלה סופנית, אבל היא תהרוס אותי, שלב אחרי שלב״ חיוך עולה על פניי, אבל הוא לא חיוך שמח, חיוך קטן הריק מכל הומור שהוא, חיוך שנעלם במהירות בדיוק כמו שהוא הופיע במהירות.
״בגלל זה לא יצרתי איתם קשר, לא יכולתי לשקר להם ולהגיד שהכל בסדר, שאני בסדר…״ אמרתי לה ולקחתי נשימה עמוקה שמילאה את ראותיי באוויר צח וקריר.
״לא יכולתי לנטוע בהם את התקווה שאני הולך להיות בסדר כשכל רגע הייתי עלול למות שם״ הוספתי על דבריי לאחר רגע, כמה שאני לא רוצה להודות בזה, זאת האמת המרה.
״אני כל כך מצטערת״ לחשה לעברי, שולחת יד מנחמת שנוגעת קלות בכתפי הרחבה. משהו מוזר קרה ברגע שהיא נגעה בי, רטט חלף במעלה גבי וגרם לצמרמורת קטנה לעבור בגופי.
״קריר״ אמרתי בהרמת גבות, ״אני אמשיך מכאן לבדי, לילה טוב״ הוספתי על דברי והמשכתי את דרכי, צעד אחר צעד על המדרכה האפורה והישנה.
ורוז מאחוריי, כנראה תוהה מה עובר עלי.
אבל עברו כמעט שלוש שנים מאז שהתגייסתי, זה די והותר זמן כדי להטביע באדם חותם לנצח.