מאז ולתמיד – פרק 4

-אלכסנדר (אלכס) טורן-

״זה מרתיח אותי!״ אני אומר לליסה שיושבת לצידי, על גבי תלוליות החול של חוף העיירה שכוחת האל בה אנחנו גרים.
ורק במרחק כמה מטרים בודדים הגלים מתנפצים ברכות על החול הבהיר והכמעט לבן.
״אלכס… אתה יודע איך אח שלך מרגיש כלפייך…״ היא מתחילה לומר אבל אני קוטע אותה במהירות בהרמת יד.
״הוא יכל לשלוח מכתב, אם לא להתקשר, אם באמת היינו חשובים לו הוא היה לפחות שולח מכתב״ אמרתי באנחת עצבים ונשענתי אחורה על ידיי, ידיי טובעות לאט בחול הבהיר והרך.
״אתה צריך להבין גם אותו, אי שם, בין הפטיש לסדן, חייו שם יכלו להיגמר בפחות משנייה״ אמרה לי והביטה בי בעינייה הגדולות הכחולות בהירות.
״אולי הוא לא יכל…״ היא מנסה לתמוך בו, או אולי רק למצוא תירוץ כול שהוא שינחם אותי.
״עשי לי טובה ליסה, מאז שאבי נפטר, הוא השתנה, זה לא אותו ג׳ונתן, הוא הפך למישהו אחר״ אמרתי כשמבטי ננעץ בקו האופק הרחוק והחשוך.
ננעץ בנקודה שבה השמיים והים מתחברים לקו אופק אינסופי וכחול כהה.
״קדימה אלכס, תנסה להנות מהשהות שלו פה…״ אמרה וקמה ממקומה, מנקה מבגדיה את שיירי החול שנשארו דבוקים ועקשים.
״בסדר״ נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי וקמתי אחריה, מנער את אחוריי מגרגרי החול הבהירים והמעצבנים.
״בואי נחזור״ אמרתי לה בחיוך קל, שולח אליה את ידי, ומחבק את כתפייה הצרות.
כולנו כמו אחים, גדלנו ביחד מגיל צעיר מאוד וגם ההורים של כולנו החברים הכי טובים מאז ילדותם.
אני מתייחס אל כולן אל כמו האחיות הקטנות שלי, שצריך להגן עליהן, לשמור שלא יעשו שטויות חוץ מאושן שקשה להשתלט עליה.
ואולי גם חוץ מרוז… עדיין לא הצלחתי להבין מהם הרגשות המעורבים שאני מרגיש כלפייה.

חזרנו אל הרייק הבר-מסעדה, כולם ישבו מסביב השולחן הקבוע שלנו, צוחקים ומחייכים.
נראים מאושרים.
רק מישהי אחת הייתה חסרה בנוף הזה, רוז.
״איפה רוז?״ שאלתי כשהגענו אל עבר החבורה היושבת וצוחקת בקולי קולות.
״הלכה עם ג׳ון״ אמרה אושן קצרות במענה לשאלתי.
ליבי החסיר פעימה קטנה, זה גרם לתחושה מוזרה וקרירה להתפשט בחלל חזי.
אבל התעלמתי מכך, שוב הרגשות המעורבבים האלה שמציקים לי, לוודאי זה שום דבר.
התיישבתי ליד כולם בשולחן הקבוע בו אנחנו יושבים מידי ערב, מצטרף אל השיחה הדבלית שלהם ומחייך לכל שטות כל שהיא שנאמרת.