מאז ולתמיד – פרק 30

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

הכנסייה מלאה, כל השורות מלאים באנשים שהזמנו, כולם לבושים חגגי, בשורה הראשונה ישבה אימי לצד הורייה ואחיה הקטן של רוז, אלכס לא הגיע…
הייתי בטוח שלפחות לחתונה הוא יבוא, מאז הריב הגדול שלנו לפני כמה שבועות לא דיברתי איתו שוב. הוא עזב עם תומי לפני כמה ימים וטס לוושינגטון הבירה.
הכומר עמד לידי, מאחורי עמד לוק בתור השושבין שלי, הוא היחיד שנשאר בעיירה, תומי רק התקשר לברך אותי.
לבשתי לגופי חליפה שחורה ויוקרתית, חליפה אחרת מהמדים הקבועים שלגופי.
זה הרגיש כל כך טוב, כל היום מאז שהקצתי את שנתי בבוקר הלב שלי דופק כמו משוגע.
מנגינה שקטה מתחילה להתנגן ברקע הכנסייה, מנגינה שקטה ומוכרת…
את המנגינה הזאת בחרה רוז, השיר האהוב עליה.
דלתות הכנסייה הגדולות נפתחו לרווחה, אור יופ בהיר הסתנן פנימה וסינוור את עיניי לרגע קל ובודד.
היא פסעה קדימה, על שביל אדום ארוך המלא פרחים לבנים המפוזרים מסביב.
היא אחזה בזרועו של אביה וסוף סוף ליבי המשתולל נדם למראה יופייה המדהים.
היא כל כך יפה בשמלת הכלה הלבנה, פוסעת קדימה לעברי ולעבר העתיד שלנו ביחד.
אני מרגיש את הדמעות עולות לעיניי אבל אני עוצר את עצמי בכול הכח שיש בי, לא ידעתי שאני יכול להיות כל כך רגיש.
אני רגיל להיות קשוח ואטום, זה מה שלימדו אותי בצבא, לא להפגין רגשות כלפי חוץ.
אבל היום… משהו בתוכי השתנה.
כמו מנגנון פעולה שנדלק ברגע שהיא פסעה פנימה אל תוך הכנסייה.
היא הגיעה אלי, פנייה מסתכלות לפניי ומבטינו מצטלבים.
״את כל כך יפה״ אני מבטא בשפתיי בלי קול ורואה איך החיוך היפייפה שלה עולה על פנייה העדינות.
הכומר מדבר אבל איך שהוא קולו לא מגיע לאוזניי, אני רק שקוע ביופייה ובעינייה הזהובות-צהובות שמבריקות תחת אור היום הבהיר.
״הנדרים שלכם…״ קולו של הכומר הזקן לבסוף מגיע לאוזניי.
היא מחייכת ופותחת את פיה כדי לומר את הנדרים שהכינה מבעוד מועד.
״ג׳ון, אני מכירה אותך בערך כל ימי חיי, ובערך כל הימים האלו ידעתי מה נכון עבורי…״ היא אמרה בחיוך, כל האורחים בקהל הקשיבו מחוייכים בדריכות לדברייה.
״ידעתי עד כמה אתה נכון עבורי, אמיתי…״ אמרה במשיכת כתפיים קלה ומנגבת דמעה קטנה שאיימה לזלוג מעייניה היפות.
״זה אתה ג׳ון, אני אוהבת אותך עם כל ליבי, ותמיד אוהב, לא משנה מה נעבור ביחד, נעבור את הכל, עד שהמוות יפריד בנינו״ סיימה את דברייה אבל את הדמעות היא לא יכלה לעצור, דמעות קטנות נשרו מבעד לעינייה על הרצפה הבהירה.
היא ענדה לאצבעי טבעת זהב חלקה שקנינו ביחד לפני כמה ימים.
הכומר מורה לי בידו לומר את הנדרים שלי, למרות שרוז ביקשה ממני להכין מלפני את הנדרים לא הצלחתי לרשום כלום.
לא ידעתי מה אני הולך לומר עד הרגע הזה בלבד.
״אהובה שלי, אני זוכר מתי הבנתי בפעם הראשונה שאני מאוהב בך, אני חושב שזה היה שהיינו ממש צעירים, בערך בגיל שש״ אמרתי עם צחוק קטן שסחט מהקהל ציחקוקים קלים שמלאו את חלל הכנסייה.
״כבר מאז ידעתי שאת הולכת להיות האישה שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי״ אמרתי ובלעתי לאט את הגוש שחונק את גרוני מרוב התרגשות.
עזבתי את כל המסכות בצד, הנחתי לגבריות והרשתי לעצמי להיות מי שאני…
״מי כמוני יודע שהחיים קצרים ושהמוות לא מהסס לפני שהוא פוגע, הרי את יודעת שחוויתי את זה על בשרי״.
״אני נשבע להיות איתך בחיים, בחולי, בעוני, גם במוות, הוא לא יצליח להפריד בנינו״ אמרתי לה, עינייה הזהובות נוצצות, מסתכלות לתוך עיניי, לתוך נישמתי הרעועה.
״אני אוהב אותך רוזלינדה ולעולם לא יפסיק, מאז ולתמיד…״.
הדמעות נשרו לאט מעינייה היפות, ידעתי שאלו דמעות של אושר לכן לא טרחתי למחות אותן מעינייה המבריקות.
״אתה רשאי לנשק את הכלה…״ קולו של הכומר מגיע לאוזניי לאחר רגע קל.
ליטפתי לאט את לחיה, מתקרב לפנייה ומטביע על שפתייה נשיקה עדינה, עמוקה וארוכה כשקולות של מחיאות כפיים סוערות הגיעו מקהל האורחים המריע.