מאז ולתמיד – פרק 2

-אושן מייקלסון-

כולנו יושבים ברייק, מסעדת-בר בה אנחנו מבלים את רוב זמננו הפנוי.
ליסה יושבת מצידי השמאלי ושותה מלקשייק תות סמיך ולמולי יושבת רוז, מסלסלת חתיכת שיער שחורה משערה בעזרת אצבעותיה העדינות.
״איפה כולם?״ שאלתי את חברותיי הטובות בשיעמום, הערב שקט מבדרך כלל, תמיד בשעה הזו כולנו נפגשים כאן ויושבים עד השעות המאוחרות של הלילה.
״שמעתי שג׳ונתן חזר״ אמרה לפתע ליסה בהרמת כתפיים, אני ורוז הרמנו אליה את מבטנו המופתעים כל כך.
״איך את יודעת?״ שאלה אותה רוז עם מעט חשדנות בקולה המתנגן והעדין.
״לא שמעתי ממנו כבר שנים, התחלתי לחשוש לחייו״ הוספתי על דבריה, קשה להסתיר את מבטי המופתע למדי.
אני זוכרת מתי זה קרה, כשהוא עזב, בערך לפני שלוש שנים, לאחר מות אביו החולה.
הוא לא היסס והתגייס לצבא ארצות הברית בטענה מגוחכת שמשעמם לו בזמן שכולם בלימודים.
ידענו שהוא משקר, הוא רק רצה לברוח מפה וכמה שיותר מהר.
״פגשתי את אלכס קודם לכן, כשיצאתי מביתי, הוא בדיוק יצא לזרוק את הזבל ועצרנו לדבר כמה דקות״ ענתה ליסה שוב בהרמת כתפיים קטנה.
ובמילים אלו הגיעו השאר, קוטעים את השיחה הקצרצרה שהתפתחה בנינו.
לוק ותומי התקרבו לעברנו בראש מחייכים וצוחקים בניהם ומאחוריהם משתרך אלכס עם מבט אטום וקר על פניו.
״היי בנות״ קרא לוק מחייך חיוך יפה שאהבתי והתיישב לידנו על ספות העור המקיפות את השולחן הקבוע שלנו.
תומי התיישב מצידה הימני של רוז.
אלכס תפס את מקומו אחרון על משענת הספה מניח את רגליו על הריפוד הרך, משקיף מעלינו.
״למה אתה כל כך עגמומי אלכס? שמעתי שג׳ון חזר״ אמרתי לו והנחתי יד מנחמת על כתפו העבה.
ליסה הביטה בי במבט מתפלא והנדת ראש מאשימה.
״תתעסקי בעיניינים שלך ילדה!״ אמר זעוף קם ממקומו שהרגע תפס והלך מאיתנו.
״כל הכבוד אושן! הבנו שאת פזיזה, אבל לפחות תחשבי לפני שאת מדברת״ אמרה ליסה בגלגול עיניים כחולות ורדפה אחריי אלכס, כנראה בשביל להתנצל שסיפרה על שיחתם קודם.
״כמה דרמה״ אמר לוק והתיישב במקומה הקודם של ליסה, לצידי.
״איפה הוא בכל מקרה?״ שאלה רוז בשקט ובעדינות האופיינית לה.
לפעמים אני חושבת שמרוב שהיא כל כך עדינה היא יכולה להישבר עם הרוח הנושבת.
״שמה!״ קרא תומי מצביע אל עבר כיוון כללי כלשהו.
״משתכר על הבר…״ הוסיף על דבריו במלמול שקט שכמעט לא נשמע באוזננו.
״למה הוא לא בא לפה? להגיד שלום?״ שאלתי את חבריי מופתעת, הרי גדלנו ביחד, זה די פוגע שאחרי שלא ראינו אותו כמה שנים הוא מעדיף להשתכר ולהסריח על הבר.
״עזבי אותו, לא ראית מספיק סרטים בשביל לדעת שהחיילים החוזרים משדה הקרב, חוזרים דפוקים לגמרי…״ אמר לוק באנחת רווחה מיואשת ומניח את ידו לאורך משענת הספה, מאחוריי.
כל תזוזה שלו אפילו הקטנה ביותר גורמת לגופי להימתח בלחץ מוזר.
״תורו של מי להזמין הפעם?״ שאלה רוז בחיוך עדין האופייני לה, חיוך החושף טור שיניים קטנות לבנות וישרות, מחליפה את הנושא לנושא אחר וקצת פחות מעיק.
״האמת רוז… תורך״ צחק תומי, זורק עליה את הקשית הורודה שהייתה בכוס המלקשייק הריקה של ליסה שיצאה בעקבות אלכס.
״אוקיי אוקיי, אני אלך, מה אתם רוצים?״ שאלה בחיוך וניקתה מעליה את רסיסי המילקשייק שלכלכו אותה.
״צ׳יפס״ אמרתי לה, ״עם המון קטשופ״ הוספתי על דברי לאחר רגע קל של מחשבה.
״אייס קפה״ אמר לוק בתורו אחרי הזמנתה של אושן.
״קפה, בלי האייס״ אמר תומי בנימה צינית ומצחיקה שסחטה מכולם צחקוקים אחידים.
״בדרך״ חייכה באנחה וקמה ממקומה, פונה אל עבר הדלפק הארוך שבקצה מסעדת-הבר כדי לבקש את ההזמנות שלנו.