מאז ולתמיד – פרק 19

-אושן מייקלסון-

אני מסדרת ספר אחר ספר על המדף הגבוה ביותר בארון הספרים הגדול, נעזרתי בסולם קטן ולא יציב כדי להגיע לשם.
המדף הישן בחנות הספרים העתיקה כבר מעלה אבק, כמעט ואין לקוחות אבל פיליפ הזקן אוהב את החנות שלו והוא לא יסגור אותה בשום פנים ואופן.
הסתכלתי על שמות הספרים העבים שסידרתי אחד אחרי השני לפי שמות הסופרים.
חלקם היו מוכרים, חלק מהם לא זיהיתי וחלק מהם נראו ממש מעניינים.
-להבות פחד מאת ורוניקה סמית-
הנחתי את הספר העבה על המדף הארוך שהחל לאט לאט להתמלא.
הרמתי את הספר הבא מארגז הספרים המונח על מדף מאובק אחד מתחתיו.
-אהבה ומלחמה מאת פיליפ טאורן-
הכריכה שלו גרמה לי להעצר לרגע ולהביט ממושכות בספר, כריכה אדומה ובמרכזה מדים מקופלים עם דיסקית שבורה.
ומעל באותיות מדממות שם הספר.
מעניין.
הפכתי את הספר העבה והתחלתי לקרוא את התקציר.

סיימתי לקרוא את תקציר הספר העבה, מסופר על בחורה מסכנה שמתאהבת בגבר בזמן הלא נכון, הסיפור מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהגבר נשלח בעל כורכו למלחמה הקשה ונהרג.
צמרמורת קלה חלפה בגופי, לקחתי נשימה עמוקה ובאתי להניח את הספר על המדף הגובה לצד שאר הספרים.
התאמצתי על קצות אצבעותיי כדי להגיע לקצה ולפתע איבדתי את שיווי המשקל.
צרחה רמה בקעה מבעד פי והרגשתי איך אני נופלת מהסולם הרעוע שמצאתי במחסן.
״תזהרי!״ קול נשמע באוזניי וידיים שריריות וחמות תפסו אותי שנייה לפני שהספקתי לפגוש את רצפת הפרקט הקשה.
ליבי החל לפעום במהירות, נשמותיי החלו להגביהה את קצבן. לעזאזל זה היה קרוב!
הרמתי את מבטי אל עבר הבחור שתפס אותי בידיו, הדבר הראשון שאליו נמשך מבטי היו עיניו.
עיניים כחולות כהות כמו האוקיינוס בשעות הלילה המאוחרות ומסביב האישון הקטן ירוק חזק המשתלב עם הכחול המדהים.
בחיים לא ראיתי עיניים כאלו.
הדבר השני שמשך את תשומת ליבי היה ריח הבושם החזק שלו, לא שמתי לב עד כמה אני קרובה אליו פיזית, הוא תופס אותי בידיו כמו שתופסים כלה בליל כלולותיה ופוסעים איתה מעבר למפתן הדלת.
ריח הבושם שהתערבב עם ריח האפטרשייב הגברי שלו שיכרו אותי.
״את בסדר?״ מבטא אוסטרלי קל נשמע בקולו הגברי והמחוספס, לרגע שקעתי בעולם אחר לגמרי.
הפעם שפתיו היו אלה שמשכו את תשומת ליבי, שפתיים משורטטות.
״אושן?״ קולו נשמע מבטא את שמי, מאיפה הוא יודע את השם שלי?
ובשנייה בודדה יצאתי מהטראנס ששקעתי בו לפני רגע קל.
״כן, איך אתה יודע את שמי?״ שאלתי מבולבלת, הוא הוריד אותי מידיו בזהירות, עוזר לי להתייצב בעמידה על הרצפה.
״יש לך תג עם השם״ חייך חיוך ביישן וגירד בעורפו.
הבטתי אל עבר התג הכסוף והישן שעל דש חולצתי, כמעט שכחתי שהוא קיים.
חייכתי אליו בהתנצלות.
״דין״ הציג את שמו בחיוך יפה החושף טור שיניים לבנות, קטנות וישרות.
״אני לא יודעת איך להודות לך על שהצלת אותי מפגיעה וודאית ברצפה!״ חייכתי חיוך מובך והסטתי את מבטי לרצפה, מוצאת עיניין רב בנעליי.
הוא צחק צחוק חמוד וממכר, המבטא האוסטרלי ששמעתי בקולו קודם שוב חזר להשתלט.
״אולי בדייט, היום?״ המשפט הבא שיצא מבעד לשפתיו תפס אותי לא מוכנה.
הבטתי עליו מופתעת מעט, הוא היה ישיר ולא ניראה ביישן בנוגע לזה.
חיוך שובב הופיע על פניו ועיניו הכחולות מדהימות ציפו לתשובה.
״אתה מציע לכל בחורה שאתה רק פוגש לצאת איתך?״ שאלתי טיפה סקרנית, אם הוא באמת כזה, שעובר מבחורה לבחורה, כי אם כן אין לי שום עיניין בו.
מספיקים לי הרגשות המעורבים שיש לי כלפי לוק ולוק ידוע בתור גבר שלא מספיק לו אישה אחת.
״בדרך כלל לא, אבל ברגע שנכנסתי לפה העיניים שלי נחו עלייך״ אמר בביטחון, ליבי החסיר פעימה בודדה.
״ואני גם הבן אדם היחיד שנמצא פה״ צחקתי צחוק קטן שגרם גם לו לצחקק, הצחוק שלו ממכר יותר מהחיוך שלו.
״אז את רוצה?״ שאל אותי שוב, מחכה לתשובה.
״אני אשמח״ עניתי לאחר רגע, מה כבר יכול לקרות? בסך הכל דייט, אם יתפתח משהו יותר רציני מזה… אולי זה הכרטיס יציאה שלי מהרגשות הארורים שיש לי כלפי לוק.
״אני אקח אותך בשמונה?״ אמר בחיוך קטן.
״אני אשלח לך את הפרטים שלי״ חייכתי אליו והושטתי לו את הפלאפון הנייד שלי שיכניס לתוכו את המספר שלו.
״נתראה״ אמר כשסיים, הסתובב ויצא מהחנות.
עדיין חייכתי, מביטה בדלת בכיווץ גבות קל.
״זה היה מוזר…״ מלמלתי בשקט לעצמי וחזרתי לטפס על הסולם הרעוע, הפעם נזהרת שלא ליפול שוב וחוזרת לסדר את הספרים העבים על המדף העליון המאובק והגבוה.

כבר במשך ארבעים דקות אני הולכת הלוך ושוב מול ארון הבגדים הגדול שלי, תוהה מה ללבוש מבין כל האופציות הרבות.
לא ידעתי עד כמה להשקיע, מכנס וחולצה או שמלה? אולי אוברול? או מכנס קצר וגופייה חמודה?
לעזאזל. נאנחתי והתיישבתי על המיטה הרכה, עדיין מביטה לארון הבגדים שלי, מנסה להחליט מה ללבוש לדייט עם דין.
לאחר המון מחשבה לבסוף בחרתי בשמלה פשוטה, כתפיות דקות ומחשוף עגול החושף את צוואר ומעט מלוח החזה.
הבד הכחלחל הכהה זורם ונשפך עד קרסוליי.
נעלי לרגלי סנדלים עדינים וזהובים, מתאימה להם שרשרת זהב ארוכה שבקצה תליון נוצה יפה על צווארי המגיע עד סוף החזה שלי.
עונדת לאצבעי טבעת זהב קטנה ועדינה המתאימה להופעה ולשרשרת הארוכה.
בנוסף ענדתי לאוזניי עגילי זהב עדינים שאימי קנתה לי ביום הולדתי האחרון.
סרקתי את שיערי הבלונדיני גלי והארוך שינוח ברכות על כתפיי, משתלשל עד סוף הגב התחתון.
התאפרתי בעדינות, מסקרה שיעבו את ריסיי הבהירים, ואודם בגוון בהיר שיבליט את שפתיי.
״זהו…״ מלמלתי בשקט לעצמי, עושה סיבוב קטן מסביב למראה כדי לראות שהכל בסדר.
השפרצתי לצווארי בושם מתוק שריחו המשכר מיד התפזר בחלל חדרי הגדול.
זהו.
פלאפון הנייד שלי שנח על שידת הלילה לצד המיטה, צפצף ציפצוף קצר המסמן על הודעה חדשה.
דין.
-אני בחוץ-
חייכתי אל בואתי במראה, מרוצה מהמראה הסופי שיצא לאחר זמן ארוך של התלבטות.
יצאתי מהחדר עושה את דרכי החוצה אל עבר דין.

יצאתי מהבית נועלת את הדלת אחריי, רואה בעיניי רכב חדיש וכסוף חונה על הכביש מחוץ לשביל הגישה של ביתי.
התקדמתי לעבר הרכב ודין יצא ממושב הנהג שראה אותי.
״היי״ חייך לעברי, מבטו נתקע על גופי, סורק אותי מכף רגל ועד ראש.
״היי״ חייכתי בחזרה אליו וגם אני בוחנת אותו במבטי, גינס שחור אופנתי עם מעט שפשופים ולפלג גופו העליון מכופתרת בצבע ג׳ינס שנחה בשלמות על שריריו העבים.
קעקוע שלא שמתי לב אליו קודם לכן ביצבצץ מתחת לשרוול, אך אי אפשר היה לראות אותו בשלמותו.
״אושן?״ שמעתי לפתע קול מוכר להחריד מאחוריי, קול שבכל פעם גרם לליבי להחסיר פעימה הכרחית.
״לוק״ הסתובבתי וחייכתי חיוך מאולץ, למעשה לא רציתי לפגוש אותו, למעשה אני תמיד מנסה להתחמק ממנו כמה שיותר.
בגלל הרגשות המחורבנים שיש לי כלפיו.
״היי גבר״ חייך חיוך מאולץ הרבה יותר משלי אל עבר דין שרק השיב בחיוך קטן.
״אושן אפשר להחליף איתך מילה?״ לוק שאל אותי לאחר רגע, מבטו עדייו תקוע על דין סורק אותו מכף רגל ועד ראש.
זזנו הצידה, עד שיצאנו מטווח השמיעה של דין.
״זה לא מוצא חן בעיניי״ אמר ישירות וגרם לי לפעור את עיניי בהפתעה.
גיחוך נפלט מפי.
״אני לא שואלת אותך עם מי לצאת, כמו שאתה לא שואל אותי…״ אמרתי לו טיפה כעוסה.
הוא תפס במפרק כף ידי באגרסיביות, הבטתי עליו מופתעת הרבה יותר.
״אושן אני מכיר גברים מהסוג שלו, הוא יפגע בך!״ אמר נחוש בדעתו לשנות את דעתי בנוגע לדייט הזה.
״ביי לוק…״ אמרתי עצבנית קורעת את ידי מאחיזתו הקשה וחוזרת בחזרה אל עבר דין שחיכה לי ליד רכבו הכסוף והחדיש.
״הכל בסדר?״ שאל אותי מבולבל מביט אל עבר לוק שעדיין עמד מנגד ובחן אותו במבטו.
הוא פתח בשבילי את דלת מושב הנוסע לצד הנהג כמו ג׳נטלמן ונתן לי להיכנס, ״הכל מעולה״ חייכתי אליו, הוא חייך בחזרה אלי את החיוך היפה שלו וסגר את הדלת בקול טריקה עדינה.
הקיף את רכבו ונכנס אל מושב הנהג מול הגה העור.

האווירה מושלמת, פיקניק רומנטי מול הים השקט והמסתורי, בנקודה מבודדת ועוצרת נשימה שלא ידעתי שקיימת.
רחוק מהחוף המרכזי של העיירה, פינה שקטה על צוק נמוך המשקיף על האוקיינוס הכחול והגדול הנפרש למולנו.
מליוני כוכבים קטנים וזוהרים כיסו את פניי הרקיע הגדול לצד ירח גדול, עגול ולבן שמילא את השמים הכהים באור טהור.
הוא הביא בקבוק יין יוקרתי, הכין סנדוויצ׳ים קטנטנים וטעימים.
״מדהים פה!״ אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה לראותיי, מתענגת על ריח האוקיינוס המשגע ועל ריח הבושם הממכר שלו שנישא באפי עם הרוח הקלילה.
״את הרבה יותר…״ אמר בקול שקט, הבטתי לעברו, חיוך קטן שניסיתי לא להעלות על פניי הצליח בכל זאת להבליח לשפתיי.
״אז מה הסיפור שלך בכל מקרה?״ שאלתי אותו סקרנית, רציתי לדעת מי הוא, מאיפה הוא הופיע, איך זה שמעולם לא ראיתי אותו בעיירה הקטנה הזו.
״אני לא חושב שזה סיפור ששווה לספר… או לשמוע״ אמר במשיכת כתפיים ולגם מכוס היין שלו שכמעט התרוקנה, שלי עדיין הייתה מלאה.
״קדימה, אני בטוחה שהוא לא עד כדי כך גרוע״ אמרתי בחיוך, מנסה לשדל אותו לספר לי מי הוא.
״תבטיחי שלא תברחי בצרחות?״ אמר משועשע ולקח לגימה נוספת מכוס היין שלו, גומר את כל תכולה ומניח אותה על השמיכה המשובצת שעליה שנינו יושבים שלובי רגלים, מול נוף האוקיינוס המדהים והכחול.
״אני מבטיחה״ נתתי לו את מילתי בחיוך, מסמנת לו בידי שימשיך לדבר.
״המון זמן שלא שמעתי מישהו קורא לי רק בשמי הפרטי…״ התחיל את סיפורו, ישבתי מרותקת, מחכה כבר להמשך, סקרנית נורא לגלות מי הוא, לגלות עליו פרטים. הוא הקסים אותי.
״אני רגיל בדרך כלל לשמוע לוטננט דין ג׳קסון״ אמר וגרם לליבי להעצר לרגע.
חייל? הוא חייל?
הייתי המומה, הוא הרים לאט את שרוול חולצתו הקצרה חושך בפניי את הקעקוע של יחידת הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית.
הקעקוע שלא הצלחתי לראות בשלמותו קודם לכן נפרש לפני גלוי לחלוטין.
״וואו״ זה הדבר היחידי שיצא מפי, ההלם סירב לעבור.
לא ציפיתי לזה, זה גרם לי להיזכר בג׳ונתן שרק היום השתחרר מבית החולים, חייל קרב, שחזר מהמלחמה פצוע, שבר כלי, הרוס ומפורק לגורמים.
דין לא נראה כזה, הוא נראה שמח.
״אל תתני לחיוך שלי לבלבל אותך, אני שבור מבפנים״ אמר בנשימה אחת, כאילו הוא קורא איך שהוא את מחשבותיי וחיוך לא מוסבר מופיע על פניו.
״ואתה חוזר?״ זאת השאלה היחידה שהעסיקה אותי, התפללתי שלא, בשעות הספרות שביליתי איתו את הערב התחלתי לפתח אליו משהו.
שוב רגשות לא מוסברים, אבל הפעם לא באדם הלא נכון.
״בינתיים אני ממתין להצבה מחדש, אמורים להציב אותי במזרח התיכון, אני עדיין לא יודע איפה״ הסביר לי, זה כל כך הזכיר לי את ג׳ונתן.
״יש לי ידיד חייל, חבר ילדות למעשה, גדלנו ביחד מאז שאני זוכרת את עצמי״ אמרתי, מוסיפה לנושא המריר.
״היכן הוא משרת?״ שאל דין, מוזג לתוך כוס היין הריקה שלו עוד יין אדום והפעם מזג טיפה יותר.
״יחידת אריות-הים האמרקאי״ השבתי לשאלתו והפעם אני לגמתי מכוס היין, נותנת למשקה האדום לרדת ולשרוף במורד גרוני.
היין הזה כל כך טוב, נתתי להרגשת השכרה לעלות לי לראש, זה שילוב מדהים עם ריח האוקיינוס והרוח הנושבת.
אף אחד מאיתנו לא דיבר עוד, או הוסיף לנושא המדובר.
זה נושא כואב מידי, לא רק לי, במיוחד לו.
הוא כמו ג׳ונתן עבר וחווה את המלחמה על בשרו.
ללא מילים, הוא משך אותי לצידו שוכבים על סדין הפיקניק העבה מביטים ביחד אל השמיים הכהים.
ככה רגעים ארוכים ושקטים שרק רעש צרצרים רחוקים וגלי האוקיינוס המתנפצים ברכות הפרו את הדממה החרישית של הלילה.
לאט לאט הרגשתי איך מבטו מסתובב מהכוכבים והוא מביט לעברי, ידו עוברת ללטף את פניי בעדינות.
״אלוהים כמה שאת יפה…״ קולו הגברי שוב נשמע עם המבטא האוסטרלי הקל, גורם לליבי שוב להחסיר פעימה נחוצה, זה כבר קרה כמה פעמים מאז שהכרתי אותו היום.
נאבקתי לא לעלות את החיוך שרצה להבליח לשפתיי, סומק עדין הלהיט לאט לאט את לחיי.
הוא קם מהתנוחה בה שכב ורכן מעלי, נשען על יד אחת כדי לא ליפול עלי ומסתיר מעיניי את הכוכבים הרבים.
כעת הוא היה הנוף שלי במקום השמיים הכהים.
״אני חושב שפגשתי במלאך השומר שלי״ אמר בחיוך עדין ויפה, אצבעותיו מסיטות מעל פניי קווצת שיערות בלונדיניות טוחב אותן אל מאחורי אוזני.
״מלאך?״ אני שואלת ונותנת לחיוך שנאבקתי בו רגעים ארוכים מלעלות להבליח לשפתיי אחרי הכל.
״כן, אין מצב שאת כזאת יפייפה אם לא היית מלאך״ אמר משועשע והחיוך המדהים לא יורד מפניו.
אצבעותיו מטיילות הלוך ושוב על פניי, מגע עורו החם גורם לצמרמורת לטפס במעלה גבי ולשערותיי לסמור.
״אושן?״ קולו שואל אחרי רגעים ארוכים של שקט שהשתרר בנינו.
אני מסתכלת עליו, עיניו הכחולות מדהימות חודרות לעיניי ואני עונה לו במבטי.
״אני חושב שמצאתי את המלאך שלי״ הוא אומר כשנשימתו כל כך כך קרובה לשלי.
הבל פיו הנעים מתנגש בפניי, שפתיו המשורטטות במרחק מילימטר קטן ובודד משפתיי החשוקות.
הוא נישק אותי, נשיקה עדינה, חמה ומלטפת.
שעברה בין רגע לתשוקתית, רטובה וסוערת.