מאז ולתמיד – פרק 18

-ליסה בל מיארנדר-

אנחנו יושבות בחדר המבולגן שלי, אף פעם אין לי כוח לסדר אותו, אולי רק בסופי שבוע.
זה מין מנהג כזה שלנו, לשבת שלושתינו ולדבר מלב אל לב.
הן החברות הכי טובות שלי, הן יודעות הכל עלי ואני יודעת עליהן, אנחנו לא מסתירות דבר אחת מהשנייה.
״זה היה לילה ארוך״ מלמלה רוז ממקומה הקבוע על הפוף הגדול.
״ג׳ון אמר לך משהו על מה שקרה בניכם?״ אושן שאלה אותה סקרנית ממקומה על כיסא המחשב המתגלגל והנוח.
״דיברנו על זה…״ אמרה בהינהון ראש קטן.
״ו…?״ שאלתי אותה גם אני בנימה סקרנית.
״סיכמנו ביחד שזאת הייתה טעות אחת גדולה וחסרת משמעות״ אמרה בנשימה אחת ועל פנייה ראו זיק של אכזבה שקשה היה לפספסו.
״רוז!״ אמרתי לה בכעס, היא אוהבת אותו, אולי כבר כמה שנים ועד שסוף סוף קורה בניהם משהו היא נסוגה.
״מה אני אמורה לעשות ליסה? מבחינתו זה טעות! אני לא יכולה להתווכח איתו על זה״ אמרה לנו בנימה מבואסת.
״הסכמתי איתו, לפחות שאני לא יעשה צחוק מעצמי״ הוסיפה על דבריה כעבור רגע עם משיכת כתפיים קטנה.
״תפסיקי לדבר שטויות רוז, את לא עושה מעצמך שום צחוק! היית צריכה להגיד לו מה את מרגישה ולראות משם לאן זה מתקדם״ אמרה אושן כשהיא מסתובבת על הכיסא הנוח של המחשב מצד לצד.
״עוד כמה שבועות הוא חוזר למלחמה, לחצות אוקיינוסים ולהגיע לקצה השני של העולם בשביל להגן על המולדת שלו, אני לא יכולה לעשות לו את זה״ אמרה באנחה קלה, משעינה את ראשה על הפוף הגדול כששערה משתלשל הצידה כמו וילון סטן שחור וחלק.
״לעשות לו מה?״ שאלתי אותה בנימה לא מבינה, היא אוהבת אותו, מה כל כך מסובך פה?
״דעתו תיהיה מוסחת, הוא לא יתרכז בדברים החשובים וזה עלול לסכן אותו״ אמרה לנו.
״וחוץ מזה, אם יקרה לו משהו… אני לא חושבת שאני אוכל להתמודד עם זה״ הוסיפה על דבריה בנשימה קצרה.
אף אחת מאיתנו לא הוסיפה לדבר, יש משהו בדבריה של רוז, באיזה שהוא מובן היא בהחלט צודקת.
הוא נפצע כל כך הרבה פעמים וגופו מעיד על כך, לא רק גופו פצוע אלא גם הנשמה שלו, זה פשוט לא מתאים…
מחשבות אמש לפתע זנקו למוחי, מה שקרה עם תומי במחסן האחורי בדיינר של ריקי הזקנה.
״התנשקתי אתמול עם תומי״ הוצאתי את זה ממני בנשימה אחת, לא מהססת.
אושן ורוז הביטו עם מבטים המומים ועיניים פעורות לעברי.
״חשבתי שאת לא מרגישה אליו דבר!״ אמרה רוז מופתעת מההכרזה שלי.
״כנראה שכן יש לי? או שלא?״ שאלתי אותם ואת עצמי ביחד.
באותו הרגע אמש הייתי עצבנית עליו ובדחף של רגע זה קרה, כן רציתי לנשק אותו כל כך הרבה זמן… אבל אני לא בטוחה שבאמת יש לי רגשות כלפיו.
״אנחנו לא יכולות לענות על זה , רק את״ ענתה אושן לשאלתי במבט מאשים.
״לעזאזל…״ מלמלתי בשקט ודפקתי את ראשי בכרית הנוצות הרכה.
״עדיף שתביני את זה עכשיו, כי תומי אוהב אותך, את לא יכולה להשלות אותו שמשהו יקרה בניכם כשאין לך את אותם הרגשות״ הוסיפה רוז את דבריה על הנושא המציק שטורד את מחשבותיי.
״עדיף שתביני עכשיו מה את מרגישה כלפיו מאשר מאוחר ותפגעי בו״ הוסיפה אושן על דברייה של רוז.
הם צודקות, אני חייבת להבין מה אני מרגישה כלפיו, מה היה הדחף הפזיז הזה לנשק אותו ולסבך אותי במחשבות.
אני צריכה לנסות להבין אם אני אוהבת אותו או לא.

רוח בין ערביים חמימה נשבה והעיפה את שערי לצדדים, נסיתי לסדר את מחשבותיי.
להבין באמת מה אני מרגישה כלפי תומי.
אני לא יכולה לפגוע בו, הוא חשוב לי, עדיף כמה שיותר מוקדם.
צעדתי לאורך שביל החוף הארוך, נראה מנקודת מבטי עכשיו כמעט אינסופי.
מצד אחד לשני של העיירה לכל אורך חוף האוקיינוס.
הגלים התנפצו ברכות על החול הבהיר והכמעט לבן והשמש החלה לשקוע בעצלתיים אל מתחת לקו האופק הרחוק.
קו האופק שבו הים והשמיים מתערבבים לקו רקיע אינסופי בצבע כחול מדהים.
״ליסה תתרכזי!״ אני מלמלת בשקט לעצמי, אני חייבת לנסות להתרכז.
דמותו של תומי עולה במחשבותיי, מחייך, את החיוך הגדול והמוכר כל כך שלו.
חיוך לבן החושף טור שיניים לבנות וישרות.
חיוך שמצליח להמיס כמעט כל בחורה.
כשעוד היינו בבית הספר, תומי היה אחד מהבנים הפופולריים בבית הספר שלנו.
כל הבנות היו זורקות את עצמן לרגליו, הוא כובש אי אפשר להגיד ההפך.
חיוך מדהים, עיניים ירוקות בהירות כמעט שקופות, לפעמים אפשר לחשוב שהם כמעט זוהרות.
אבל החיצוניות זה לא מה שמשנה, אף פעם החיצונית לא הייתה חשובה לי, הפנימיות היא העיקר, הפנימיות זה מה שחשוב.
אני מכירה את תומי כל ימי חיי, אני יודעת בדיוק מי הוא ומה והוא.
הוא לא רועש, אבל אוהב תשומת הלב מכל הסובבים אותו.
הוא ציני לפעמים, אוהב להעיר הערות מטומטמות ברגעים לא קשורים.
הוא מצחיק עד כדי דמעות.
הוא תלמיד טוב, הוא סיים את בית הספר בהצטיינות אך הוא יותר משובב.
אוהב מסיבות, מועדונים, בילויים, אלכוהול… ולפעמים אפילו סמים.
הוא חושב שאף אחד לא יודע על כך, שהוא מעשן סמים קלים.
אבל אי אפשר לפספס את הסימנים המוכרים כשהם מופיעים מול העיניים.
הוא אמיתי, חברותי, אופטימי ואוהב.
כמובן שיש לו פגמים באופי, כמו לכל אדם אחר, אבל כמו שיש חסרונות יש גם יתרונות.
לקחתי נשימה עמוקה, יוצאת לרגע מבועת המחשבות שלי ונותנת יותר תשומת לב לסביבה.
התרחקתי מאזור המגורים שלנו, אך השביל עדיין נראה אינסופי ולא עומד להיגמר.
המשכתי הלאה, מביטה הצידה אל האוקיינוס השקט.
השמש כבר שקעה, לא שמתי לב אפילו שהחשיך לגמריי.
השמים כחולים כהים ואלפי כוכבים קטנים מפוזרים ברקיע השמימי לצד ירח גדול עגול ולבן.
הגלים המשיכו להתנפץ כמו קודם לכן ברכות על החול הבהיר והכמעט לבן, מתנפצים בשקט וברכות.
רק רחש שקט שנישא באוויר הפר את הדממה.
חזרתי בחזרה אל בועת המחשבות שלי, שוב מתנתקת מהסביבה שמקיפה אותי מכל עבר.
עכשיו זה תפקיד המחשבות, לסובב ולהקיף אותי מכל עבר בבועת המחשבות הגדולה שלי.
כל המחשבות שלי על תומי עד עכשיו לא עזרו לי להגיע להחלטה סופית.
אם יש או אין לי רגשות כלפיו, אם אני אוהבת אותו באותה מידה שהוא אוהב אותי.
רעש צלצול צורם מפוצץ את בועת המחשבות שלי בשנייה בודדה, הפלאפון שבכיסי האחורי צלצל צלצול קצר המסמן שהתקבלה הודעה חדשה.
הוצאתי אותו מכיסי האחורי, פותחת אותו ועושה את הסיסמה המוכרת שלי לנעילת המסך.
וכשנפתח נכנסתי אל תקיית ההודעות, אל ההודעה החדשה שהרגע התקבלה.
מתומי.
-אנחנו צריכים לדבר, עוד חצי שעה ברייב?-הבטתי המומה במילים שרצו נגד עיניי, עוד לא הגעתי להחלטה!
חרדה התחילה לטפס ולמלא את חלל חזי בתחושה מוזרה.
-כן-.
שלחתי לו הודעת תשובה. כנראה שיש לי רק חצי שעה להגיע להחלטה.
סיבבתי את עצמי בחזרה אל עבר אזור המגורים, צועדת את הדרך שעשיתי עד כה בחזרה אל כיוון הרייב.
ותוך כדי הצעדים מנסה להגיע במהירות להחלטה הנכונה והסופית.
אם יש או אין לי רגשות כלפיו.