מאז ולתמיד – פרק 17

-אלכסנדר (אלכס) טורן –

אלו אותם משעות הלילה המאוחרות שאני רק מתהפך מצד לצד בלי היכולת להצליח להירדם.
מחשבותיי נתונות אך ורק למצבו של ג׳ון בבית החולים האזורי של העיירה הקטנה שלנו.
אני עוצם את עיניי, צורות מטושטשות מופיעות בחושך השורר המקיף אותי מכל עבר.
אבל גם החושך לא מצליח לעזור לי להירדם.
אני מרגיש עירני הרבה יותר מתמיד.
בהחלטה של רגע אני קם מהמיטה, וניגש אל הארון, אולי לבקר את ג׳ון ירגיע את המחשבות המשתוללות שלי.
התלבשתי במהירות, זורק על עצמי מכנס ג׳ינס כחול וישן, חולצת טריקו פשוטה בצבע שחור ונועל לרגליי את נעלי הספורט השחורים שלי של חברת מותגים מוכרת.
אני ממהר לקחת את מפתחות האופנוע שלי את הקסדה הזרוקה לרגליי שידת הלילה לצד המיטה ולצאת מהחדר.

המהירות עולה עם כל שנייה שאני נמצא על הכביש, אף פעם לא הייתי זהיר ככל שזה נוגע לאופנועים.
אני חי את החיים שלי כל 500 מטר מחדש.
הרוח מצליפה על גופי, גורמת לשערותיי לסמור ולצמרמורת לטפס לאט במעלה גבי.
מרחוק אני מצליח לראות את השלט הגדול התלוי על הבניין הרחב והלבן.
בית החולים האזורי ליינוס.
אני מחנה את האופנוע ליד הכניסה, מניח את הקסדה על המושב ואפילו לא טורח לקשור אותו על מנת שלא יגנבו.
זה לא הולך להיות ביקור ארוך.

אני נכנס אל המבנה הגדול, תחושה קרירה וריקה מיד התקיפה אותי ובילבלה אותי.
תמיד שנאתי בתי חולים, הריח, התחושה שהם נותנים, לא יכולתי לסבול את זה.
אני פוסע בשקט על רצפת בית החולים, רגליי יוצרים קול נקישות שקטות המהדהדות בין הקירות כשהסוליה פוגעות ברצפת אריחי הקרמיקה החלקות.
אני כבר מכיר את הדרך אל חדרו של ג׳ון, וכבר ממרחק אני יכול לראות את מספר החדר התלוי על הקיר.
קומת התאוששות – חדר 295.
מרחוק זהיתי אותה, את השיער הארוך והחלק שלה, היא נשענה על ידה וניראתה עייפה.
היא נראת כל כך יפה, אלוהים.
לעזאזל עם הרגשות האלה, עם הרגשות הלא מובנים האלה, שכל פעם כשאני מביט בפנייה העדינות כל כך, ליבי מתחיל להשתולל.
אני זוכר מתי זה קרה, מתי לראשונה הבנתי שפיתחתי אליה רגשות מסוג אחר של ידידות.
לפני שנה בערך באותה התקופה של הקיץ, באחד מהלילות הרבים שהיינו יושבים ברייב ומעבירים את הזמן ביחד.
אני זוכר את הרגע המדוייק שמבטי נתקע על פנייה ושקעתי ביופייה.
איך הרקע והרעש נבלעו ורק היא הייתה במרכז תשומת הלב שלי.
כולם צחקו מאיזה שהיא בדיחה גסה שתומי סיפר ורק היא היחידה שרק חייכה בביישנות והתעסקה עם קשית מלקשייק השוקולד שלה.
באותו הרגע טבעתי ביופייה העדין, בחיוך המתוק והביישני שלה, מאותו הרגע הבנתי שהיא כבר לא כמו אחותי הקטנה.
רציתי אותה לקצת יותר מזה, אבל מעולם לא הודיתי בזה.
שמרתי את הרגשות האלה בשקט לעצמי.
״היי…״ קולי שקט אך מהדהד בין קירות המסדרון הלבן והארוך בו אנו נמצאים.
היא מרימה את מבטה אלי, עינייה הזהובות והעייפות מביטות לעברי.
״היי אלכס״ היא עונה בקול שקט ומתיישרת במקומה מהתנוחה הרפויה בה היא הייתה לפני רגע.
אני מתיישב לצידה על הספסל הקשה ונותן לה להישען לתוך חיקי החם בנוחות.
״את רוצה שאקח אותך הביתה?״ אני שואל אותה ומלטף את ראשה לאט ובעדינות, מעביר את אצבעותיי בשיער המשי השחור שלה.
הלב שלי דופק.
״הבטחתי לאמא שלך, אני אשאר פה״ אמרה בקול מנומנם וחיוך קטן הבליח מבעד לשפתייה.
לא יכולתי לעצור את החיוך שלי, היא כל כך מתוקה, עדינה ויפה.
״מה שלום ג׳ון?״ אני שואל אותה, היא מתיישרת שוב במקומה.
״הוא התעורר לפני יותר מחצי שעה, לך תבדוק אם הוא עדיין ער״ אמרה בקול שקט ומשיכת כתפיים קטנה.
הלב שלי דפק מהר יותר והפעם לא בגלל רוז.
זנקתי ממקומי במהירות, נכנס אל תוך חדר בית החולים הרחב.
״ג׳ונתן״ קראתי בשמחה, עיניו העצומות נפקחו וחיוך של אושר עלה על פניי.
חיבקתי אותו, הוא היה מופתע לרגע אבל מיד עטף את ידיו החלשות סביב גופי.
״אלכס…״ קולו החלוש נשמע באוזניי.
התנתקתי ממנו לאט לאט, החיוך מסרב לרדת מעל פניי .
״איך אתה מרגיש?״ שאלתי אותו, מתיישב על הכיסא שלצד מיטת בית החולים שעליו הוא שוכב.
״הרבה יותר טוב, אני מקווה שמחר אוכל כבר להשתחרר״ אמר בהרמת גבות וחיוך דק שירד מהר.
הוא עדיין סובל, זה מדהים איך הוא מצליח לשקר בצורה כל כך טובה.
לאט לאט גם החיוך הרחב שלי ירד מעל פניי.
״תפסיק לשקר לי ג׳ונתן, אני כבר לא אותו הילד הקטן שהגנת עליו פעם״ אני אומר לו ומניח את ידי על זרועו העבה.
״אני יודע אלכס…״ הוא מהנהן לאחר רגע.
״אז עכשיו, איך אתה מרגיש?״ אני שואל בהרמת גבה והפעם מצפה לתשובה אמיתית.
״על הפנים אח קטן, הראש שלי מסתובב כבר שעה מאז שהתעוררתי והפצע כואב בצורה מטורפת״ הוא אומר לאחר רגע, את האמת.
אני לא יודע מה לענות, איך אפשר לעודד אותו כשהוא סובל ככה.
״יהיה בסדר ג׳ון, כמו תמיד… יהיה בסדר״ לבסוף זה המשפט היחידי שאני מצליח להוציא.
הוא מחייך לעברי ומניד בראשו פעם אחת.
״תחזור לנוח, אני אצא למסדרון״ אני אומר לו והוא שוב מהנהן בראשו פעם אחת.
אני טופח בקלות ובעדינות על חזהו בצורה מעודדות, הוא מחייך ועוצם את עיניו.
״לילה טוב״ אמרתי בשקט רגע לפני שיצאתי מהחדר הלבן.

_________

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

כאב ראש חזק פועם לאיטו ברקותיי ולא משנה מה אעשה הוא לא עובר.
אני מעסה בעדינות את רקותיי אולי יעביר את הכאב ראש הפועם, אך שום דבר לא משתנה הכאב ממשיך להתעצם.
אני עוצם את עיניי, אולי המנעות מלהביט באור הלבן יקטין את הסחרחורת.
אך גם זה לא עוזר.
השקט מוסיף ומחריש את אוזניי.
״רוז?״ אני שומע את קולו של אלכס מפר את הדממה השולטת, שניהם יושבים מחוץ לדלת חדר בית החולים שלי.
״כן?״ קולה העדין משיב לשאלתו.
והדממה שוב חוזרת להשתלט על הכל.
כיווצתי את גבותיי בתהייה, מנסה להבין מה רצונו של אלכס שקרא בשמה של רוז.
יותר מתמיד הייתי סקרן, רציתי לדעת מה הוא רוצה ממנה.
רציתי לדעת אנושות.
״את רוצה שאני אקח אותך הביתה, לישון?״ כעבור רגעים ארוכים של שקט קולו חוזר להפר את הדממה וליבי מחסיר פעימה.
״לא זה בסדר…״ קולה העדין של רוז נשמע, נימת קולה טיפה עייפה.
רציתי לקרוא לה, שתשן לצידי, לא משנה שבקושי יש מקום על המיטה הקטנה הזאת בשבילי.
אבל אני לא יכול לעשות את זה, לא כשאלכס פה ולא כשהיא שוב הסכימה שכל מה שקרה בנינו היה טעות.
למרות ששמעתי את כל מה שאמרה שהייתי במצב של חצי חסר הכרה.
הדממה חזרה שוב להשתלט על הכל, אף קול לא הפר אותה שוב.
וכך במשך כמה שעות ארוכות שבהם לא הצלחתי להירדם.

הרעש הצורם של המוניטור רק מחמיר את כאב הראש ההולך וגדל שלי.
רציתי לקרוע מידיי את הצינור והמזרקים המחוברים אלי ולשבור לאלפי גורמים את המוניטור המטופש הזה.
הרעש שלו חירפן אותי כל כך.
״היי…״ קול עדין הוציא אותי מהריכוז ברעש המכשירים, הרמתי את מבטי וראיתי את רוז עומדת ליד הדלת.
הכל השתתק.
שערה השחור ארוך נח ברכות על כתפייה, עינייה הזהובות כמו דבש חם ונוזלי הביטו ברכות היישר אלי.
״כן?״ שאלתי אותה טיפה נוקשה, אני לא יכול לשכוח את השיחה שלנו מקודם לכן.
שהכל היה טעות…
״אתה רעב? אולי צמא?״ היא שואלת אותי.
עד עכשיו לא שמתי לב לזה, אפילו לא התייחסתי לעצמי פרט לכאב הראש המחריד ולכאב הנוראי ברגל.
עד עכשיו לא שמתי לב שאני צמא כל כך ומעט רעב.
״רק לשתות…״ עניתי לה לאחר רגע של מחשבה, אין לי חשק בשביל לאכול, התרופות עדיין אופפות אותי והם לא נותנות שום חשק שהוא לאכול אוכל.
היא מהנהת עם חיוך קטן שנראה מובך מעט ויוצאת מהחדר.
כעבור רגע קל אלכס נכנס אל החדר, צועד לעבר הכיסא שליד המיטה כשעיניו תקועות ברגליו וראשו מורכן.
״מה קרה?״ שאלתי אותו בכיווץ גבות, תמיד יש לי את הצורך הפסיכי הזה לגונן עליו, גם אם אני יהיה על סף מוות והוא יהיה בסכנה אני יעשה את כל מה שביכולתי כדי לגונן עליו.
תמיד זה היה ככה, מאז שהיינו קטנים ועד היום, לא משנה מה תמיד היינו אחד לצד השני, מאז ולתמיד.
״אלכס!״ אני קורא בשמו טיפה כועס שהוא מסתיר ממני את מה שעובר עליו, ורואים על פניו שמשהו מטריד אותו.
כעבור רגע הוא מרים את מבטו הרכון לעברי, נאנח בשקט ופוצה את פיו לדבר.
״זאת רוז אחי… אני חושב שיש לי רגשות אליה״ ובמילים אלו המוניטור ציפצף ציפצוף אחד גבוה המסמל שפעימה נחוצה החסירה מהלב שלי.