מאז ולתמיד – פרק 16

-רוזלינדה (רוז) ריגרייסה-

אני יושבת ליד מיטת בית החולים, הכל מסביבי לבן כל כך.
מיטת היחיד, המצעים הדקים, הקירות הגבוהים, התקרה החלקה, הווילונות הארוכים והרצפה המבריקה.
הכל כל כך לבן, כל כך צח וטהור ובעצם המקום הזה הוא ההפך הגמור מזה.
ג׳ון עדיין לא התעורר, הפצע הזדהם בכזאת חומרה שבהתחלה הרופאים לא היו בטוחים שמצבו הולך להתייצב.
ואני ידעתי את זה, ידעתי שהוא פצוע.
כששכבנו… ראיתי את התחבושת מסביב הרגל שלו וברוב טיפשותי אפילו לא טרחתי לשאולו.
ועכשיו הוא חסר הכרה על מיטת בית החולים המטופשת והלבנה.
נסיתי להתחמק ממנו מאז אותו הלילה, אבל לא יכולתי ומצאתי את עצמי מול שביל הגישה שלו הבוקר.
רציתי לדבר איתו על מה שקרה, ידעתי מהרגע ששפתינו נגעו האחד בשנייה, ידעתי שהכל הולך להשתנות.
אבל הוא אמר שהכל היה טעות, מסתבר שגם הרגשות שלו כלפיי היו טעות.
ולא יכולתי להתווכח, הסכמתי איתו ועזבתי.
וכעת הוא במצב אנוש, שוכב על מיטת בית החולים הלבנה הזו.
״היי ג׳ונתן״ אני מדברת אל גופו חסר ההכרה.
״איך אתה מרגיש?״ אני שואלת בדיבליות, כאילו הוא באמת יפתח את פיו ויענה על שאלתי כרגע.
״למה לא סיפרת לי שאתה סובל?״ שאלתי אותו שוב, אבל הוא לא ענה, הוא לא יכול לענות.
רק המוניטור הבודק את קצת פעימות הלב משיב על שאלותיי בציפצופים שקטים.
״סיפרת לי הכל, טוב… כמעט הכל, למה לא סיפרת לי על כך שנפצעת?״ אני שוב שואלת אותו, אבל השאלות ממשיכות להישאר תלויות באוויר הערב הקריר של לילות הקיץ, הנושב מבעד לחלון הפתוח לרווחה.
שעות הביקורים עברו ממזמן, אבל ביקשתי מאימו רינה להישאר הלילה במקומה כדי שהיא תוכל ללכת לישון מעט ולצבור כוחות חדשים.
״אני יודעת שאתה סובל ג׳ון, למה לא סיפרת לי הכל?״ אני ממשיכה לשאול שאלות טיפשיות, שאלות שישארו ללא מענה.
אבל זה לא עוצר אותי מלהמשיך לדבר אליו.
״למה אמרת שזו טעות?״ אני שואלת הפעם בקול חנוק ובנימה טיפה כועסת.
כן… כעסתי עליו. כעסתי שהוא החשיב את מה שקרה בנינו לטעות.
״ג׳ונתן, אני מקווה שתיהיה בסדר״ לחשתי לעבר גופו חסר ההכרה, מלטפת את ידו וקמה מצד מיטת היחיד עליו הוא שוכב חסר הכרה.
דמעה קטנה שניסיתי לעצור כבר במשך שעה שלמה זלגה לבסוף מבעד לעיני, זולגת לאט ולבסוף נושרת מעל פניי אל הרצפה המבריקה.
הסתובבתי אחורה, צועדת לאט ובשקט אל עבר דלת היציאה מהחדר הלבן והסטרילי כל כך.
״חכי…״ לפתע קול גברי שבור גרם לליבי להחסיר פעימה .
״ג׳ון?״ שאלתי מופתעת, מסתובבת בחזרה אליו, עיניו החומות מבריקות היו פקוחות לסדק דק ומבטו מכוון אל התקרה החלקה.

״למה לא סיפרת לי שנפצעת?״ אני שואלת אותו, חזרתי לשבת לצד מיטתו.
״כי זה לא סיפור גדול, עד היום בבוקר כלל לא הרגשתי את הכאב…״ הוא אומר בקול שבור, קול כאוב שמתאמץ לדבר.
לא לקחתי את התרופות שהחובש הקרבי הביא לי נגד הזיהום, אף פעם לא נטלתי אותם ותמיד הבראתי לבסוף, לא חשבתי שגם בפעם הזאת יש צורך בכך״ הוא הוסיף על דבריו בקול שקט ומתאמץ.
שתקתי, לא היה לי מה לענות לדבריו.
הוא עצם את עיניו, עיניו החומות מבריקות כבר לא גלויות לפניי.
שקט צורם החליף את השיחה הקצרה שלנו, רק המוניטור הבודק את קצת פעימות הלב מפר את דממת הלילה.
״זה היה טעות?״ קולו מפר את השקט לאחר דקות ארוכות שבהיתי ברצפה הלבנה והמבריקה.
״מה?״ אני שואלת מבולבלת, לחיי התחילו להסמיק, הוא שמע איך שהוא את כל השאלות הטיפשיות שלי. לעזאזל.
עיניו נפקחו שוב, הוא סיבב את ראשו לאט לעברי ועיניו בוהות היישר לתוך עיניי.
גורמות ללחיי להסמיק עוד יותר.
״מה שקרה בנינו רוז, היה טעות?״ הוא שואל, והפעם לפי נימת קולו זה לא נראה שהוא באמת שמע את שאלותיי, הרי הוא היה חסר הכרה.
לא ידעתי מה לענות, גוש גדול חנק את גרוני ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי כל כך מובכת שרציתי לזחול לפינה שקטה ולהיקבר שם בעודי בחיים.
הדבר היחידי שהצלחתי לעשות זה הינהון ראש קטן המסכים.
הוא סוגר את עינו, אין לו מה להגיד אחרי ששוב אמרתי שכל מה שהיה בנינו היה טעות.
אין לי מושג למה הנהנתי, בשבילי זה לא היה טעות, כשזה קרה חלק נורא גדול ממני רצה בזה.
ועכשיו הדבר היחידי שאני מצליחה לומר, שזה טעות?
״תלכי לישון קצת רוזלינדה, אני לא צריך פיקוח עשרים וארבע-שבע״ הוא אמר בנימה אטומה וקרה, המסיכה הקבועה מתנוססת על פניו הגבריות.
הוא נפגע ממני. קמתי ממקומי הולכת אל עבר הדלת ויוצאת מבעדה בלי לומר דבר.
התיישבתי על הספסלים שמחוץ לחדרי בית החולים , ספסל קטן ממתכת שהדבר היחידי שהוא עושה זה להזיק לגב.
נשענתי על ידי ועצמתי את עיניי הזהובות-צהובות, ששרפו מרוב עייפות והרצון לבכות.
הלילה הולך להיות ארוך ולא נוח.