מאז ולתמיד – פרק 15

-לוקאס (לוק) טיירי-

השמש קופחת חמה ובחוזקה מעל ראשי, מסנוורת אותי עד כדי כך שאני בקושי מצליח לראות.
אני מתנשף בחוזקה, מניח את ידיי העייפות על מותניי, כול גופי מזיע ודביק.
״לוקאס, המשטחים האלה לא יפרקו את עצמם, קדימה!״ אלכס צועק לי מהעבר השני של משטח הפריקה הגדול עליו אנחנו עומלים.
״לעזאזל״ מלמלתי ביני לבין עצמי, מקלל את היום שבו הסכמתי לעבוד בעבודה פיזית וקשה.
״אני חייב הפסקה אלכס!״ קראתי לעברו, הולך לשבת בצד על החומה האפורה והנמוכה שמאחורי חנות חומרי-הבניין בה אנחנו עובדים.
ישבתי ברפיון איברים, מנסה להסדיר את הנשימות המשתוללות שלי. כבר כמעט יותר משלוש-שעות שאני ואלכס פורקים את משטחי הפריקה לתוך החנות הגדולה.
הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס האחורי, כמה התראות מאפליקציות שונות, שלוש הודעות ושיחה אחת שלא נענתה מרוז.
נכנסתי אל תקיית ההודעות, שתיים מרוז והשלישית מאושן.
נכנסתי אל חלון השיחה עם רוז.
-איפה אתה?-
-אני צריכה את העזרה שלך…-
היא בטח צריכה עוד עזרה עם שיעורי הנהיגה שלה.
הקלדתי לה הודעת תשובה מהירה.
-בעבודה. אני מסיים בארבע, אתקשר אלייך כשאסיים.-
עברתי לחלון השיחה עם אושן.
-אתה עם אלכס?-
שאלה מטומטמת, שתתקשר לאלכס אם היא צריכה אותו.
-כן- הקלדתי במהירות ושלחתי לה.
כעבור שנייה בודדה רעש צורם רעם בין ידיי מסמן לי שהתקבלה הודעה חדשה.
-נסיתי להשיג אותו כל הבוקר, ג׳ון בבית החולים.-
ההודעה גרמה לליבי להחסיר פעימה נחוצה.
״אלכס!״ קראתי לעברו מרחוק, הוא עדיין עסוק בלפרוק את משטח הסחורה הגדול ביותר שקיבלנו מאז הבוקר.
הוא סימן לי בידו שעוד שנייה הוא מסיים.
״אלכס בוא הנה!״ קראתי לעברו ותוך כדי הקריאות מקליד הודעת תשובה לאושן.
-מה קרה לו? למה הוא שם?-
חיכיתי חסר סבלנות להודעה שתגיע, לא כמו הקודמת, לקח לה כמה שניות ארוכות כמו נצח להתקבל.
וכשנשמע הצליל הצורם של ההודעה, נכנסתי במהירות לראות את תוכן ההודעה החדשה שהתקבלה.
-מסתבר שהוא יצא לחופשה בגלל פציעה, קליע בירך והפצע הזדהם-
אלכס התקדם לעברי מתנשף ומזיע מכף רגל ועד ראש. מהעבודה הקשה תחת השמש היוקדת.
״אחיך בבית החולים, צריך לסיים מהר״ אמרתי לו בנשימה אחת, לא ידעתי מה תיהיה התשובה שלו, אפילו לא הצלחתי להעלות תגובה כל שהיא על דעתי.
״ג׳ונתן?״ שאל מופתע, עיניו נפערו וקולו נשמע לרגע רועד.
״יש לך אח אחד״ אמרתי במשיכת כתפיים.
״מה קרה לו?״ שאל מבולבל מתיישב לצידי על החומה הנמוכה והאפורה,מרכין את מבטו לרצפת הבטון.
״אושן הסבירה לי בקצרה, היא אמרה שהיא ניסתה להשיג אותך מאז הבוקר…״ אמרתי לו.
״הוא נורה בירך והפצע התחיל להיזדהם״ הוספתי על דבריי.
״קליע בירך? הוא לא סיפר כלום! לא ראו עליו שהוא סובל!״ אמר נאנח, מרכין את ראשו בין שתי ידיו.
״אתה מכיר אותו אלכס, הוא אוהב לסבול בשקט״ אמרתי לו, מניח יד מנחמת על כתפו.
״יהיה בסדר…״ חייכתי לעברו חיוך מנחם, אבל זה לא היה נראה שזה מרצה אותו.

הגענו לבית החולים הגדול והלבן, כל הדרך אלכס ישב מתוח ושקט, לא דיבר וגם כשניסיתי לפתח איתו שיחה כל שהיא כדי להעביר את המתח, הוא לא שיתף איתי פעולה.
הגענו לחדרו של ג׳ון לאחר הסבריה המתומצתים של האחות היושבת בקבלה.
אושן ישבה מחוץ לחדר ליד אימו של אלכס.
היא בכתה על כתפה, היה קשה לי לראות את זה.
״אמא…״ קרא אלכס לאימו כשהתקרבנו אליהם.
היא קמה לחבקו, מנגבת את הדמעות ומנסה להראות שהכל בסדר, להראות שהיא חזקה.
אבל ברגע שזרועותיו העבות של אלכס עטפו את אימו השברירית, היא פרצה שוב בבכי חרישי לתוך דש חולצתו.
״מה איתו?״ שאלתי את אושן והתיישבתי לצידה על כיסאות בית החולים הלא נוחים.
״מצבו יציב, אבל הוא חסר הכרה״ אמרה בנשימה אחת, ראו על פנייה כמה שהיא עייפה.
״ממתי את פה?״ שאלתי אותה, כורך את ידי סביב כתפייה ונותן לה להישען עלי.
״בערך משמונה וחצי״ אמרה במלמול ופיהקה בעייפות יתרה.
״את פה יותר משמונה שעות?!״ שאלתי אותה המום לגמרי.
״לא רציתי להשאיר את רינה לבד״ אמרה במלמול כשעיניה האפורות והגדולות נעצמות.
״קדימה קומי, אני אקח אותך הביתה, לישון״ אמרתי לה מנער את כתפייה בעדינות כדי לעוררה.
״אוקיי״ אמרה וקמה לאט ממקומה לידי, מפהקת פיהוק גדול.
״אני לוקח את אושן הביתה, אני אדבר איתך עוד מעט. תעדכן אותי״ אמרתי לאלכס שהרגיע את אימו השברירית, הוא סימן לי בראשו שזה בסדר ללכת ולהשאירו לבד.
שיחזרתי את הצעדים הקודמים שלי, כשרק הגענו לבית החולים קודם לכן, אך הפעם עם אושן לצידי, ממהרים לברוח מבית החולים הגדול, הלבן והסטרילי.