מאז ולתמיד – פרק 14

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

ישבתי שעות מול מסך הפלאפון שלי, מחפש דרך לנסח את המחשבות שלי לתוך הודעה בודדה.
שכבתי עם רוז אמש.
מאז שקמתי הבוקר, אני לא מצליח להוציא את זה מתוך הראש שלי.
ניסחתי את ההודעה שאני רוצה לשלוח כבר יותר מעשרים פעמים ובכל פעם שסיימתי להקליד את מחשבותיי, ישר מחקתי את האותיות הרבות.
אי אפשר לכתוב את מה שאני רוצה בהודעה, אני חייב לדבר איתה פנים מול פנים.
ובהחלטה של רגע אני חוטף את מפתחות הרכב שלי וממהר לצאת מהבית הריק כדי לחפש אותה.

לבסוף מצאתי אותה, לא הייתי צריך להתאמץ יותר מידי.
איך שיצאתי מביתי, ראיתי אותה מטיילת הלוך ושוב על פני שביל הגישה שלי.
״רוז…״ קראתי בשמה מופתע כשמבטינו נפגשו זה בזו.
״היי״ היא חייכה חיוך קטן וכל כך מאולץ. אפשר היה לראות עד כמה היא לחוצה, תמיד היא קושרת את אצבעותייה האחת בשנייה כשהיא נמצאת במצב כל שהוא של לחץ.
וזה מה שהיא עושה כרגע.
״מה הולך?״ שאלתי אותה, ובפנים מקלל את עצמי על זה שאני לא מצליח לדבר איתה על מה שקרה אמש ישר, בלי ללכת סחור סחור.
״הכל בסדר…״ אמרה ובאה לפנות לדרכה, לא עצרתי אותה, למרות שזה נראה שהיא שחיכתה בשבילי מחוץ לשביל הגישה המוביל לביתי.
״בעצם שום דבר לא בסדר״ אמרה בחיוך קטן ונבוך, חוזרת לעמוד מולי.
״אנחנו חייבים לדבר על מה שקרה אמש״ אמרה בביישנות עדינה והשפילה את מבטה הזהוב מטה.
נשמתי עמוקות, מנסה להרגיע את התחושה המוזרה שהחלה להתפשט לאט בחלל החזה שלי.
״אני מקשיב…״ אמרתי דרוך, מוכן לכל מילה שתצא מבעד לפיה.
״מה שקרה אמש…״ התחילה לומר ולבד כבר ידעתי את ההמשך.
״היה טעות״ השלמתי אותה במשיכת כתפיים. לעזאזל.
היא הרימה את מבטה המושפל, מביטה עלי במבט מוזר שלא הצלחתי לפרש וכעבור שנייה בודדה, הנהנה בהסכמה.
״צודק, נסחפנו עם הרגע״ אמרה לי, לא יכולתי להתעלם מהצביטה הקטנה שהרגשתי בלב.
עבורי זה לא היה טעות, כבר שנים שאני מרגיש אליה משהו. אף פעם היא לא הייתה כמו ליסה או אושן שהיו בשבילי כמו אחיות קטנות, תמיד היא הייתה קצת יותר מזה עבורי.
״אז הכל בסדר?״ שאלה אותי, לא שמתי לב שבהיתי בה כמה שניות בודדות במבט אטום וריק, כשהמסכה הקבועה שלי עולה להתנוסס על פניי.
״הכל מעולה״ קרצתי אליה וחייכיתי חיוך כל כך מאולץ לעברה.
פניתי לדרכי, לא יכול לסבול עוד את המבט המוזר המתנוסס על פנייה.
טעות?
טעות זה לשכוח את המפתחות של הרכב בבית.
איך אפשר לטעות כששוכבים עם מישהו?
לקחתי נשימה עמוקה ובמאמץ קטן, איך שהוא הצלחתי לדחוק את כל הרגשות האלה הצידה.
שיטה שלמדתי בשדה הקרב, לקחת את כל מה שמעסיק את הלב ולדחוף אותו לעמקי תודעתי.
זה גם ככה כבר לא כזה משנה עוד, גם אם היא הייתה מרגישה כלפי את אותו הרגש שאני מרגיש כלפייה.
עוד פחות מכמה שבועות אני חוזר בחזרה למלחמה.
הציבו אותי שוב מחדש והפעם באפגניסטן…

_______

-ליסה בל מיארנדר-

המשמרת עומדת להסתיים בכל רגע, היום היה ארוך ועבר לאט יותר מידי.
עשיתי את דרכי אל עבר המחסן האחורי של הדיינר הצבעוני, כדי להחליף את השמלה המגוחכת שריקי הזקנה בעלת הדיינר מכריחה את כל המלצריות ללבוש במהלך המשמרות.
אחרי חיפוש קצרצר וקטן, מצאתי פינה קטנה וחשוכה בקצה המחסן, אף אחד לא יראה אותי שם.
הוצאתי את הבגדים שלי מתיק הכתף שלי במהירות, מניחה אותם לפניי ומתכוננת להחליף בזריזות לפני שמישהו יבוא.
הסתכלתי לצדדים כדי לבדוק שבאמת אף אחד לא נמצא כאן, פרט אלי.
פשטתי מעל גופי את השמלה המגוחכת נשארת אך ורק בתחתון וחזייה מתחרה כחולה כהה.
״ליסה?״ שמעתי את קולו המוכר להחריד של תומי קורא בשמי.
לעזאזל. עצמתי את עיניי בייאוש, מנסה להתלבש כמה שיותר מהר לפני שימצא אותי מסתתרת בפינה השקטה הזו חצי ערומה.
ברגע שסיימתי להעלות את מכנס הג׳ינס הצמוד על רגליי הדקות, תומי צץ מאחורי המדפים החומים והעבים.
״הינה את״ אמר בחיוך הממזרי הכל כך אופייני לו.
סגרתי את כפתורי הג׳ינס הכחול שהרגע לבשתי לגופי.
״הינה אני״ אמרתי במשיכת כתפיים קלה, חוזרת על דבריו בקול מת ותולה את התיק החום על כתפי.
מבט טיפה זעוף שניסיתי בכל כוחי לעצור, הצליח להבליח ולעלות פניי.
באתי לחלוף על פניי תומי במהירות לפני שהוא ישים לב, אך הוא תפס את זרועי רגע לפניי.
״מה קורה לך?״ שאל אותי כשמבט תוהה הופיע על פניו.
״שום דבר״ אמרתי במשיכת כתפיים, מנסה להתנהג כמה שיותר רגיל ולרכך את הבעתי הזעופה.
אבל בעצם, נמאס לי מכל זה.
נמאס לי שהוא כל הזמן סובב אותי, שהוא מצפה ממני ליותר.
״את לא יאומנת״ אמר באנחת אכזבה שקטה ומעומעמת.
העצבים פרצו ממני בשנייה אחת, אין לי מושג למה.
״סליחה באמת תומי! שאני לא מרצה אותך״ אמרתי בקול טיפה יותר גבוהה מהנורמה.
הוא סיבב את מבטו לעברי, עיניו היו פעורות ומבטו היה מופתע, ספק כועס.
״את לא רצינית ליסה״ אמר כששפתיו חשוקות בזעם.
״אני לא רצינית? אתה היחיד שלא רציני פה תומי, נמאס לי מזה״ אמרתי בגלגול עיניים מיואש, מושכת את ידי מהאחיזה ההדוקה של תומי בידי.
״מה נכנס בך?״ שאל אותי כשהמבט המופתע ספק כועס לא עוזב אותי.
עיניו הירוקות בהירות לא עוזבות אותי, בוהות היישר לתוך עיניי.
קודחות בנשמתי.
״שכח מזה״ אמרתי כשעיניי מסיבות את מבטן ממנו, עיניו הירוקות גרמו לצמרמורת לטפס במעלה גבי.
״בשום פנים ואופן ליסה! תגידי לי עכשיו במה מדובר״ אמר עצבני, ולרגע התחרטתי שהוצאתי את העצבים העצורים שלי.
הוא התקרב לעברי, ולא יכולתי שלא להימשך לעיניים הירוקות שלו, בהיתי בו באותה מידה שהוא בהה בי.
״ליסה…?״ אמר בקול טיפה יותר שקט.
לא שמתי לב למרחק הפיזי בנינו, לא שמתי לב שהוא התקרב אלי, לא שמתי לב שגם אני עשיתי צעד אחד לעברו.
״מצטערת תומי, נמאס לי״ אמרתי לו בקול שקט במשיכת כתפיים קטנה. ובעצם מאתמול זה רק מה שאני רוצה לעשות כל פעם שאני מביטה עליו.
״ממה נמאס לך?״ שאל בכיווץ גבות, פניי אוטומטית פנו מטה אל הרצפה, מוצאות עיניין חסר משמעות בנעלי הבובה השחורות שלי.
״אה?״ שאל סקרני, מחכה לתשובה שתצא מבעד לפי.
הרגשתי יד חמה נוגעת בעדינות בסנטר שלי, מרימות לאט את המבט שלי בחזרה אליו, כדי שאני יחזור להביט בעיניו הירוקות בהירות.
כאילו הוא ידע שזה עושה לי משהו.
״נמאס לי שאני לא מוכנה להודות בזה שגם לי יש סוג כל שהם של רגשות כלפייך״ זה התפרץ ממני בשנייה, לרגע לא האמנתי שאני זאת שמדברת עכשיו.
לא האמנתי שסוף סוף הודיתי בזה, אחרי שניסיתי להכחשתי לעצמי כל כך הרבה חודשים.
פחות משנייה מצאתי את עצמי בין זרועותיו, שפתיו צמודות לשלי והוא סוחף אותי לתוך נשיקה סוערת ותובענית.