מאז ולתמיד – פרק 11

-רוזלינדה (רוז) רגרייסה-

לאט לאט אני מפשיטה את חולצת הטריקו הלבנה, הקצרה והפשוטה שהייתה צמודה לגופו והחמיאה לשריריו העבים.
הוא תמיד היה אוהב להתאמן יותר מידי ולוודאי שהיה אי שם במלחמה התאמן אפילו עוד יותר כדי לשרת את המדינה.
הבטתי על הגוף העבה והחסון שלו, כל גופו מלא בצלקות שונות, שסעים וחתכים עבים.
כואב לי לראות את זה, דמעות בודדות הצטברו בעיניי אך לא הרשתי לעצמי לתת להם לזלוג, במיוחד לא בפניו.
״אלוהים…״ מלמלתי בשקט, התפללתי שהוא לא שמע את קולי החרישי, אבל לצערי הוא כן.
הוא חייך חיוך קטן ריק מהומור וגיחך לבדיחה שלא נאמרה.
״זה מפחיד אותך?״ הוא שאל בהרמת גבות, הוא כבר לא נראה כמו לפני כמה דקות, שיכור שטותי, הוא נראה שוב אותו האחד שראיתי אמש ברייק – שבר כלי.
הנדתי בראשי, זה לא הפחיד אותי, הפחידה אותי המחשבה על כל הכאב והסבל שהרגיש על בשרו.
הוא התקרב צעד אחד לעברי ואוטמתית לקחתי צעד אחד אחורה, נסוגה, צעד אחד ממנו.
״אני מפחיד אותך?״ הוא שואל בשקט ולוקח עוד צעד אחד נוסף קדימה לעברי.
נסיתי לא לזוז שוב, הוא לא מפחיד אותי, אני יודעת שהוא לא מפחיד אותי, אני מכירה אותו כל ימי חיי.
אבל שוב, גופי פועל לבד ואוטומטית לקחתי שוב צעד אחד אחורה, עד שגופי נחבט בקיר הקר בקול חבטה שקטה.
הוא רכן למולי ידו העבה נשענת על הקיר מאחורי, בדיוק כמו שקרה בחניון קודם לכן כשראשו היה במקום אחר לחלוטין וגופו פעל לבד.
״למה את מפחדת ממני רוז?״ הוא שאל בנימה כאובה, ועיניי לא יכלו להתנתק מהצלקות המכסות את מרבית פלג גופו העליון.
המחשבה על מה שהוא עבר, על כמות הפעמים שהוא נפצע קשה כל כך והנשמה שלו נשחקה.
זה מה שהפחיד אותי.
גב כף ידו החמה נגעה בלחיי בעדינות, מלטפת את פניי הלוך ושוב.
״את יודעת רוז… תמיד אהבתי את העדינות שבך״ הוא לחש בשקט אבל זה נשמע כל כך חזק באוזניי.
הלב שלי דפק בעוצמה אדירה בתוך בית החזה שלי, פחדתי שמרוב השקט הוא יצליח לשמוע אותו דוהר בתוכי.
״ג׳ון…״ מלמלתי לעברו בשקט, כל שערותיי סמרו וצמרמורת קלה חלפה במעלה גבי החשוף בגלל שמלת הערב הדי חשופה שלבשתי לגופי.
פניו התקרבו לשלי, עד שהבל פיו התנגש בפניי והתערב עם שלי כשסנטימטר בודד מפריד בניהם.
״בבקשה אל תפחדי ממני״ הוא נשמע כל כך הרוס כשביקש ממני לא לפחד ממנו.
״בבקשה רוז, את חשובה לי״ אמר בכיווץ גבות וראו על פניו עד כמה הוא רציני בנוגע לזה.
הוא פתח את פיו מתכוון לומר את המשפט הבא… אבל היסס לרגע.
למרות ההיסוס ידעתי מה יש לו לומר לי.
אני זוכרת בבירור את המכתב הבודד שהוא שלח לי לפני כשנתיים מהצבא, היו שמה יותר מידי רמיזות שלא השאירו המון מקום לדמיון.
״אני מרגיש אלייך משהו רוזלינדה רגרייסה״ אמר והשתמש בפעם הראשונה מזה הרבה זמן בשמי המלא.
תוך פחות משנייה בודדה שפתיו נפגשו עם שלי, חזקות, תובעניות, מבקשות את מה ששייך להם.
התמסרתי אליו, אין לי מושג למה.
לשונו פלשה לפי ולא התנגדתי, שיתפתי פעולה.
למרות שהוא שיכור וכנראה שלא יזכור מחר בבוקר שהוא הודה בפניי על רגשותיו.
ידיי חיבקו את צווארו, נוגעות בעורו החם והמוכסה צלקות, לא פחדתי ממנו, או מזה.
בשביל להיות פגיעים בפני מישהו, צריך להרגיש בטוחים במחיצתו.
וזה מה שהרגשתי עכשיו, כל כך בטוחה בין ידיו.
הוא הטה את ראשי הצידה בעדינות, מנשק לאט ובתובעניות את צווארי החשוף, כאילו היה צמא אלי כל ימי חייו ורק עכשיו מצליח להרוות את צימאונו.
כל גופי רטט וזעה תחת מגעו הנעים.
ידיו הגדולות והחמות חיפשו אחרי רוכסן השמלה השחורה שלי וכשמצאו הסירו מעלי את הדבר היחידי ששימש לי כשכבת מגן.
הוא הקפיץ אותי על ידיו, רגליי מחבקות את מותניו וידיי עוטפות את צווארו, מוביל את שנינו אל המיטה הזוגית והגדולה שבמרכז חדרו.
אנחה גרונית בקעה מפי כשאגנו נגע באגני החשוף.
הוא משך מעלי את תחתוני התחרה השחורים שעוד היו לגופי.
ואני יודעת שממחר, הכל ישתנה…