מאז ולתמיד – פרק 10

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

מוזיקה חזקה ורועשת הולמת באוזניי, לא באתי לפה כדי לבלות, באתי כדי לשתות.
התיישבתי על יד הבר הארוך, הברמנית שואלת אותי מה אני רוצה לשתות.
אבל בגלל המוזיקה הגבוהה אני בקושי מצליח לשמוע את קולה.
״וויסקי״ אני מחייך לעברה חיוך קל, היא מוזגת לתוך כוס נמוכה מלאה בקרח את הווסקי שביקשתי ומגישה לי.
אני לוקחת לגימה גדולה, האלכוהול יורד וצורב במורד גרוני עד שהוא מגיע לביטני.
תחושה חמימה מתפשטת בפנים, גורמת להרגשה טובה יותר מההרגשה המגעילנ שהייתי שרוי בה לפניי.
מאז שחזרתי אמש, הדבר היחידי שמספק נחמה זה האלכוהול.
תוך פחות מדקה בודדה וקצרה אני מסיים את הכוס המלאה ומבקש מהברמנית מילוי חוזר.
אני משחק עם הכוס בידיי, מחליק אותה על הדלפק בין יד ליד.
״ג׳ון?״ קול עדין נשמע באוזניי, אני מסתובב אחורה ולמרבה הפתעתי אני מגלה את רוז מולי.
״מה את עושה פה?״ אני שואל אותה, תוך כדי לוגם לגימה די גדולה מהכוס שבידי.
הופתעתי לראות אותה פה, בהתחשב בעבודה שיצאתי לבר מחוץ לעיירה.
״אני ליסה ותומי כאן, יצאנו קצת מחוץ לעיר כדי להנות מהיום ונשארו לבלות קצת״ הסבירה את הימצאותה כאן מולי.
היא לבשה שמלה שחורה וצמודה, לא קצרה מידי ולא ארוכה, מגיעה קצת מעל הברך.
שערה השחור והדי ארוך נח ברכות על כתפייה העדינות.
היא נראתה כל כך שברירית, ויפה… כל הגברים מסביב נתקעו לפחות פעם אחת על דמותה.
זה הרגיש לי לא נוח שכולם מסתכלים עליה ככה, הרגשתי צורך נוראי לגונן עליה.
״להזמין לך משהו?״ שאלתי אותה, מרוקן את כוס האלכוהול השנייה שלי ומסמן בידי לברמנית למלא אותה שוב.
״אני קטינה, אסור לי לשתות״ היא אומרת בסוג של ביישנות ומתיישבת מצידי הימני.
היא תמיד ככה, כל כל עדינה וביישנית.
אושן וליסה אף פעם לא הצליחו לשנות אותה, לא משנה כמה ניסו.
לגמתי לגימה נוספת מהוויסקי החריף, האלכוהול התחיל לזרום כבר בעורקיי עם כל לגימה, הרגשת שיכרה החלה לעפוף אותי.
אבל אלכוהול לא משפיע עלי כל כך מהר, לוקח זמן עד שאני נעשה באמת שיכור.
תוצאה מהמלחמה, אני שותה כאילו אין מחר כדי להדחיק ממני את הטראומה.
״אפשר כוס מים?״ היא שואלת בחיוך קל את הברמנית שמיד מוזגת לה מים קרים עם קוביות קרח בהירות הצפות בכוס.
היא לוגמת בעדינות ואני לא יכול לנתק את מבטי ממנה, שוקע בפנייה.
״אולי כדאי שתחזור הביתה ג׳ונתן, אני מודאגת בקשר אלייך״ היא אומרת שחיוכה העדין כבר לא מתנוסס על פנייה.
ניתקתי את מבטי ממנה, חוזר להביט בכוס האלכוהול המלאה.
זאת הכוס השלישית שלי וגם היא עומדת להתרוקן כמו קודמותיה.
״אני לא ילד קטן רוז, תתחילי לדאוג לעצמך״ אמרתי באנחת עצבים עמומה ומסיים בשלוק אחרון את הכוס השלישית שלי.
סמנתי שוב לברמנית שתמלא את כוסי, אבל הפעם בחרתי בוודקה, וודקה מהסוג שדופק את הראש, שתוך כמה כוסות ואתה מחוק.
היא מזגה לי לתוך הכוס, סחטה לבפנים לימון טרי שיגביר את תחושת השכירות.
לקחתי לגימה, לעזאזל זה מרגיש כל כך טוב שהאלכוהול צורב את דרכו ביסוריים מטה אל ביטני.
״תפסיק ג׳ון!״ רוז קוראת לעברי בשקט, אחוזת בידי בחוזקה ומנסה להרחיק ממני את הכוס.
״את יודעת מה עובר עלי! תעזבי אותי לנפשי״ אמרתי בעצבים בקול מת וקר, אבל היא לא עזבה אותי.
״קדימה בוא, אני אקח אותך הביתה…״ היא מלמלה, לגמתי את כל מה שנשאר בתוך הכוס, הגרון שלי כאב מרוב אלכוהול שצרב את דרכו מטה.
״קדימה ג׳ונתן!״ קולה כבר הפך עצבני, היא תפסה בידי ומשכה אותי אחרייה.
פילסנו את דרכנו בין האנשים לכיוון היציאה, לפתע… המוזיקה השתתקה ובמקומה בומים חזקים כמו פגיעות פגזים נשמעו ברקע.
רעש של צעקות, כמו מלחמה.
אני מסתכל קדימה, היד שלי שתפסה ביד של רוז לפתע תפסה ברובה – M16.
״מה לעזאזל?״ צעקתי בקול והכתי את אגרופי ברצפה הקשה.
רעש הבומים הפסיק, המוזיקה חזרה להדהד בשקט מרחוק ומצאתי את עצמי עומד במרכז החניון ליד הרכב האפור שלי.
רוז נשענת עליו בפחד ואגרופי הקפוץ הנח על הרכב סנטימטר מפנייה היפות.

הנסיעה הייתה שקטה, אף אחד מאיתנו לא דיבר, רוז נהגה בשקט מחריש.
רק רעש הגלגלים הנוסעים הפר את דממת הלילה החשוך.
״מתי הוצאת רשיון נהיגה?״ נסיתי לשבור את השקט בנינו, אף אחד מאיתנו לא הזכיר את המקרה בחניון שוב.
את הפוסט-טראומה שפקד אותי לרגע קל.
המוזיקה הרועשת הזכירה לי את הרעש של הפצצות הנופלות, מה שהוביל למה שקרה.
״לא הוצאתי עדיין…״ היא עונה בשקט לשאלתי, אין לה עדיין רשיון והיא נוהגת.
״אני חושב שכדאי שאני אנהג״ אמרתי בלחישה שקטה.
היא לא התיקה את מבטה מהכביש השחור, שקועה בנסיעה, למרות שעדיין לא הוציאה רשיון נהיגה, היא נוהגת כל כך טוב.
״אני לא חושבת שזה רעיון טוב״ אמרה בשקט וסיבבה את ההגה בכניסה לעיירה שכוחת-האל שלנו.
היא ניווטה היטב בין הרחובות והשכונות, בדרך אל הרחוב שלנו, מכירה את הדרך כבר בעל פה.
שתקתי, לא דברתי עוד או ניסיתי לפתח נושא שיחה כל שהוא.
אני שיכור, והדבר היחידי שמעניין אותי כרגע זה להיכנס למיטה.
עצרנו מחוץ לבית המוכר שלי, זה שלא הייתי בו כמעט שלוש שנים.
היא מחנה את הרכב שלי בצורה מעולה, יוצאת ממושב הנהג ופונה לפתוח לי את הדלת.
״אני יכול לבד, אני שיכור לא נכה״ מלמלתי בעצבים לעברה, אבל היא לא נפגעה או הלכה ממני.
רק פינתה לי את הדרך לעבור ועקבה אחריי בדרך אל ביתי.
״את יכולה ללכת רוז״ אמרתי לה כשניסיתי להכניס ביציבות את מפתח הדלת לחריץ המנעול הכסוף שהבריק תחת אור הירח המעומעם.
״אני חושבת שאשאר עד שתירדם״ אמרה בשקט, לקחה מידי את המפתח ופתחה את המנעול בקול נקישה שקט.
הבית היה ריק, דממת מוות שהזכירה לי נשכחות משדה הקרב.
חלק בי היה שמח שרוז נשארה, היא הפרה את דממת המוות ומנעה ממני לטבוע שוב בהפרעה שלי.
ואולי לא רק בגלל זה שמחתי.
היא תמכה בי בגבי בדרכנו אל עבר חדר השינה שלי, שנמצא בהמשך המסדרון בקומה התחתונה.
מול החדר של אלכס, דלת חדרו סגורה.
היא עזרה לי להיכנס בלי להיתקל בדלת, השפעת השיכרה התחילה לבלבל אותי.
״אתה צריך להחליף בגדים…״ היא מלמלה בשקט מעט נבוכה שסומק ורדרד מלהיט את לחייה השחומות.
״את יכולה לעזור לי?״ אמרתי בשובבות, המשפט הזה יצא לגמרי לבדו.
ולרגע אפילו התפלאתי שאמרתי לה את זה.
היא כמו אחותי הקטנה, איך אני מעז?
לחייה הסמיקו עוד יותר והיא התביישה להסתכל לפניי, מבטה תקוע בנקודה קטנה ברצפת הפרקט החומה.
״ברצינות רוז… אני לא בטוח שאני יכול להחליף בגדים לבדי״ מלמלתי לעברה עייף נורא.
היא הנהנה בבישנות פעם אחת בראשה והתקרבה לעברי.