מאז ולתמיד – פרק 1

-ג׳ונתן טורן-

מאז ולתמיד… הצלקות האלו חרטות עמוק לא רק על גבי הגוף שלי, אלא גם על גבי הנשמה הרעועה והסדוקה שלי.
המלחמה, המשפחה, זה משהו שמעולם לא יכולתי לעצור, רק להגן.
על המולדת, ועל אחי הקטן.
זה עוד יום שטוף שמש לוהטת, החום עומד באוויר ואף רוח קלילה לא נושבת ברחובות העיירה השכוחת-אל בה אנו גרים.
תיק המסע הגדול תלוי על כתפי, כבד נורא. והמדים הבהירים דבוקים לגופי ולזיעה.
אני משחזר צעדים ישנים, עוד מפעם, מתחנת האוטובוס הרחוקה בחזרה אל הבית.
אל מה שעוד נותר ממנו, רק אימי ואחי הצעיר.
שכחתי כבר איך הם נראים, את הצבע המדוייק של עינייה היפות של אימי, את השיער הפרוע של אחי הצעיר.
חלפו שנים מאז שהייתי בבית, חלפו חודשים ארוכים בלי שיצרנו כל סוג שהוא של קשר.
כמעט שלוש-שנים ליתר דיוק.
האזור בו הייתי, המלחמה הקשה, אינספור הפעמים שנפצעתי ושכבתי שוב ושוב על מיטת בית חולים מתקפלת באמצע אזור עקוב מדם.
ועכשיו כשאני נמצא בבית, זה נראה כמעט ולא מציאותי בעיניי.
חלום מוזר.
הגעתי לשביל הגישה, שביל אבנים בהירות וגדולות המובילות עד למרפסת הקידמית של ביתי.
משני הצדדים נמצאים הבתים של כל השאר, אנשים שאיתם גדלתי, החברים שלי, מאז ולתמיד…אנחנו ביחד, לפחות עד שהתגייסתי, הייתי הגדול ביותר מבין כולם.
ובזמן שהם עוד למדו בתיכון, לי לא היה מה לעשות ופיטרו אותי מכל עבודה אפשרית. לכן התגייסתי ליחידת אריות-הים האמרקאי של צבא ארצות הברית.
תחת מצחיית הכובע הצבאי שלי, תחת קרניי השמש המסנוורת אני רואה איך דלת ביתי נפתחת לרווחה, ודמותה המוכרת של אימי רצה מופתעת עם דמעות בעינייה, הישר לכיווני.
החיוך לא יכול לעצור מלעלות על פניי, אני מוריד לאט את תיק המסע הגדול שעל כתפי ומקשיב לקולות ההתלהבות שלה.
היא קופצת היישר לזרועותיי ומוצאת נחמה בעובדה שאני עדיין חי, בבית.
אוי אלוהים, איך התגעגעתי אל החיבוק של אמא.

״למה לא יצרת קשר כל השנים האלו, איפה היית?״ אלכס אחי הצעיר שואל אותי במבט אטום, שלושתינו יושבים מסביב שולחן האוכל.
אימי מביטה עליו במבט כועס, ״אלכס מותק, עזוב את אחיך״ היא אומרת בנימה שמנסה להיות מתנצלת, ובאמת ובתמים אין לי מושג למה.
״הייתי בעיראק, ובחודשים האחרונים, אני חושב… בחצי שנה האחרונה״ אני אומר כשאני מנקה את ידיי במפית נייר לבנה, ״באפגניסטן״ מוסיף בנשימה קצרה.
קשה כל כך לבטא את המקומות האלה, השמות שלהם הטביעו בי חותם למשך כל חיי.
״לא יכולת לכתוב מכתב?״ אמר בכעס, ״טלפון שהכל בסדר?״ שאל בנימה כועסת הרבה יותר.
״לא יכלת להתקשר ולראות אם אנחנו בסדר?!״ קולו עלה בתו אחד יותר מעל הנורמה כשהוא הופך את צלחת האוכל שלו העשויה מזכוכית, על פיה.
״אלכס!״ אימי צעקה באכזבה ובנימה קלה של כעס.
אלכס זרק את המזלג שהיה בידו על צלחת הזכוכית ההפוכה והלך בדרמטיות מהשולחן.
אימי באה לפתוח את הפה ולומר משהו, ידעתי מה היא רוצה לומר, להתנצל.
כמו תמיד במשך כל חייה היא רק מתנצלת.
אך קטעתי אותה בהרמת יד פשוטה, ״זה בסדר, באמת!״ ופניתי גם אני מהשולחן העגמומי.