מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 9

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

שעת צהריים מאוחרת, השמש מחממת את גופי העירום למחצה, רק מכנס טרנינג לרגליי. 
אני עומד במרפסת הקטנה שבדירתנו, רוז ישנה וכך גם מיילי הקטנה. 
אני מסתכל על נוף העיירה הקטנה בה אנחנו חיים מאז שאני זוכר את עצמי… 
שורות שורות של בתים גדולים ויפים, פארק גדול וירוק מלא עצים גדולים שניצבים שם כבר עשרות שנים.
ובאופק הרחוק אפשר לראות את האוקיינוס הכחול והעמוק שבקצה השני של העיירה, חוף לבן ובהיר שעליו מתנפצים הגלים הגדולים. 
החורף עומד להגיע, חורף קר ולא נעים שבו אני לא אהיה לצידה… 
עוד שבועיים אני חוזר בחזרה אל המקום בו עיצבו אותי מחדש. 
אני חוזר בחזרה להחזיק את הנשק הכבד בין שתיי ידיי. 
חוזר בחזרה להרוג אנשים שמה למחייתי, וכשהם מתים חלק ממני מת ביחד איתם. 
אני זוכר את אותם הימים, יושב על הגגות הגבוהים ומביט מבעד לכוונת. 
רואה בעיניי את המטרה, ברורה, מובנת… 
ולוחץ על ההדק.
שנאתי את אותם הימים, ששחקו חלקים כל כך גדולים מנשמתי. 
אותם הימים שאם לא הייתי על גגות הבניינים, הייתי בין העצים הרבים נסוג, מאויב, מאויבים. 
ונפצע, שוב ושוב ושוב, כל פעם מחדש. 
והצבא חושב שאם הוא יעניק לך מדליה, או פרס על ההקרבה שאתה מקריב כל פעם מחדש, אז הכל בסדר. 
אז כל החיילים בסדר. 
כל כך הרבה מדליות ופרסים שוכבים בתוך ארגז סגור חבוי בתוך ארון הבגדים. 
מעולם לא רציתי להיות גיבור. 
רציתי רק חיים שקטים, פשוטים… 
ועכשיו שגיליתי שגם אלכס עשה את הטעות המרה, אני לא יכול לעזוב את הכל מאחוריי. 
לשכוח מה הייתי שמה, מה עברתי על בשרי, ולחשוב שאחי הקטן שגוננתי עליו בגופי הולך לעבור גם הוא. 
בגלל זה החלטתי את מה שהחלטתי, לחזור בחזרה אל המקום בו עיצבו אותי מחדש. 
בחזרה אל המקום שפירק אותי מיד אחר כך… 
אני לא יכול לשאת את המחשבה שלא אוכל לגונן עליו יותר, אני לא יכול לתת לזה לקרות. 
מאז ולתמיד הייתי המגן שלו, אני לא יכול להפסיק להיות עכשיו. 
גם אם זה אומר לחזור בחזרה לקרב. 
ואני לא יכול לשקר עוד, מאז שהשתחררתי רישמית. 
אני אבוד…
אני לא יודע להיות משהו אחר, אני לא יודע איך להפסיק להיות חייל. 
ולא משנה כמה אני אנסה להדחיק את המחשבות האלה מראשי, אני תמיד אתהה למה דווקא אני נשארתי בחיים כשרבים כל כך נהרגו? 

דפיקות שקטות על דלת הדירה מפוצצות את הבועה בה שקעתי במשך שעות. 
אני נכנס בחזרה מהמרפסת ועושה את דרכי אל עבר הדלת. 
מציץ בעינית ורואה את אלכס אחי הקטן מחכה מהצד השני. 
אני פותח עבורו את הדלת, מאז שסיפרתי לו שאני חוזר ביחד איתו למלחמה, נראה שהוא סלח לי, ששנינו חוזרים להיות האחים שמאז ומתמיד היינו. 
״מה קורה?״ הוא שואל בחיוך קטן ונכנס אל הדירה, אני מחייך בחזרה אליו. 
לא חשבתי שזה יקרה… 
״הכל בסדר מה איתך? רוצה משהו לשתות?״ אני שואל וסוגר אחריו את הדלת. 
הוא מניד בראשו ופוסע אל עבר הסלון. 
״רציתי לדבר איתך, אתה יודע, על המלחמה״ הוא אומר בקול אנחה ונותן לראשו לשקוע במשענת הספה. 
״בטח, מה תרצה לדעת?״ אני שואל אותו ומתיישב לצידו על הספה. 
הוא מביט בפניי, אפשר לראות מבעד לעיניו שכל כך דומות לשלי איך הוא מרגיש. 
הוא מפוחד. 
״איך זה מרגיש כשנפצעים?״ הוא שואל אותי בכיווץ גבות. 
אני מגחך בשקט ועוצם את עיניי לרגע קל. 
״הכל הופך שקט פתאום, כל הרעש שהיה לפני רגע פתאום נבלע ואתה מצליח לשמוע רק את דמך מתפרע בעורקים״ אני מתחיל לספר לו איך זה היה עבורי. 
״הכאב כל כך חזק שאתה מרגיש כאילו מבעירים לך את כל האיברים מבפנים, אש לוהטת שמכלה את הכל״ אני מלמל ומביט בנקודה קטנה ברצפה המבריקה. 
הוא מסתכל עלי, אבל אני לא יכול להסתכל עליו בחזרה. 
״אני רוצה לספר לך משהו…״ אני אומר כעבור רגע, חוזר בחזרה בראשי אל הרגע שבו נפצעתי בירכי בשנה שעברה וחזרתי בחזרה לעיירה.
לחופשה בת מספר שבועות ששינתה בשבילי הכל. 
״אחרי שנוריתי, רוצה לדעת מה הדבר הראשון שחשבתי עליו לפני שאיבדתי את ההכרה?״ אני שואל אותו בשקט. 
הוא לא עונה לשאלתי, הוא פשוט שותק ונותן לי לספר בעצמי.
״שאני כמו בובה… שנוצרה בשנת אלף-תשע-מאות ושלוש, בובה שעם השנים נקרעה, נהרסה ונחבטה ובעקבות כך חזרה לחברה״ אמרתי בשקט לא מרים את מבטי מאותה הנקודה ברצפה. 
״אני בובה, בובה שיוצרה מחדש בשנת אלפיים ושתיים-עשרה בצבא ארצות הברית״ חייכתי חיוך קטן ריק מהומור.
״ולאחר מספר שנים נוספות, חזרתי להיות אותה הבובה, הרוסה, קרועה וחבוטה…״ הפעם אני צוחק, גיחוך קטן ושקט. 
אלכס יושב בשקט, לצידי, שומע את דבריי ולא מפריע לסיפורי.
״ויש דבר נוסף שאני רוצה לספר לך…״ הוספתי על דבריי לאחר רגע קל. 
״ממש לפני שהכול החשיך, רוצה לדעת מה היה הדבר האחרון שחדר להכרתי?״ שאלתי אותו וסוף סוף הרמתי את מבטי, בחזרה לעיניו הדומות כל כך לשלי. 
״מה?״ הוא שואל בשקט, גבותיו עדיין מכווצות בתהייה. 
״אתה״ אני מחייך לעברו. 
ברגע לא מוכן הוא תופס אותי ומחבק אותי חזק, אני טופח על גבו ומתנחם בנוכחותו. 
כל כך פחדתי באותו הרגע לפני שנה לאבד אותו. 
הוא לאט לאט מתנתק ממני, מרים את מבטו אלי, מזכיר לי נשכחות מילדותנו… 
שהיה מרים את מבטו אלי תמיד ומחפש בי נחמה.