מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 8

-תומאס (תומי) גרייס- 

אני נשען על מכסה המנוע הקר, טיפות קטנות של גשם יורדות מהמרומים ונספגות באדמה הקשה. 
אני מחכה לאלכס שיגיע. 
זכרונות אמש חוזרים אלי לאט בהדרגה, מגע ידייה, קול האנחות הרכות שלה שמילאו את חלל חדר השינה שלי. 
אחרי שנים שחלמתי על זה, זה קרה. 
לא בדרך בה תיארתי לעצמי, אבל זה קרה… 
ואני מרגיש כל כך רע עם עצמי. 
אני מזהה את שערו החום והקצוץ שבעבר היה פרוע ממרחק מטרים ממני, מתקרב אלי לאט על האופנוע, בקצב שלו. 
אני לא יודע מה גרם לה לעשות את זה, אני יודע עד כמה חסר משמעות זה היה. 
אבל לעזאזל אני עדיין כל כך אוהב אותה. 
אלכס מגיע עד אלי ונשען לצידי על מכסה המנוע הקר, מגיש לי בקבוק זכוכית מלא בבירה. 
״מה קורה?״ הוא שואל אותי ומסתכל על השמים שמתחילים להתבהר בהדרגה, לאט לאט הופכים מחשוכים ואפלים, לבהירים וצלולים. 
הקור מתחיל להכות ביובש בעיירה הקטנה, הקיץ נגמר והחורף עומד להשתלט על מזג האוויר. 
״אותו החרא כרגיל, מה איתך?״ אני שואל אותו במשיכת כתפיים קלה ופותח את בקבוק הבירה בידיי החשופות. 
״ג׳ונתן חוזר איתי״ אמר וגרם לי כמעט להיחנק מהמשקה הקר והמר. 
״אלכס, חוזר לאן?״ שאלתי חשדני, לראות אם באמת הבנתי למה הוא מתכוון. 
״ביחד איתי, למלחמה, גבול עיראק״ הוא אומר בנשימה אחת, עיניו לא מתנתקות משמי הזריחה המתבהרים. 
״אתה חייב להניע אותו מכך, הוא לא יכול לחזור לשם, לא אחרי כל מה שהוא עבר״ אני אומר טיפה חרד לדבריו, ג׳ון מפורק גופו ונפשו פצועים מהקרבות הקשים. 
״מה אתה חושב שלא נסיתי?״ הוא שואל בגיחוך קל, מחייך עם עצמו על בדיחה שלא שמעתי ולוגם מבקבוק הבירה האחוז בכף ידו. 
שקט השתרר בנינו במשך רגעים ארוכים, השמיים התבהרו לגמרי והפכו כחולים בהירים, השמש טיפסה אל השמיים וקרנייה האחרונות לעונה זו חיממו בקושי.
״שכבתי עם ליסה״ אמרתי לפתע, תופס את אלכס לגמרי לא מוכן. 
הוא הסתכל עלי בפליאה, עיניו מופתעות וגבותיו מורמות. 
״תומאס חתיכת אדיוט״ הוא ממלמל מתחת לנשימה וסוגר את עיניו בייאוש. 
״היא הגיעה אלי לדירה והדברים התחממו״ אמרתי במשיכת כתפיים קטנה. 
״רק עכשיו לוק נפרד ממנה בגללך, אל תחושב שיש לה רגשות אלייך, היא מנסה להתנקם!״ הוא אומר וקם ממכסה המנוע לצידי, עובר לעמוד מולי וזורק את בקבוק הבירה הריק שבידיו הצידה. 
״מה זאת אומרת נפרד ממנה בגללי?״ שאלתי אותו המום, לוק נפרד מליסה בגללי? 
״כן, הוא לא רצה לאבד את החבר הכי טוב שלו בגלל בחורה!״ אמר באנחה קלה ומנתק את מבטו ממני מסתכל הצידה והרחק. 
אל אורך הכביש השחור הריק והמתמשך. 
״איך שניכם התאהבתם באותה בחורה? ועוד בליסה? היא לא מתאימה לכם!״ הוא אומר בהנדת ראש. 
״אתה לא בוחר במי להתאהב אלכס, כמו שאתה מאוהב באישתו של אח שלך!״ אמרתי לו ושוב בפעם השנייה תפסתי אותו לגמרי לא מוכן. 

__________

-אלכסנדר (אלכס) טורן- 

מאיפה לעזאזל הוא יודע? 
הסתכלתי עליו בפליאה, בוחן את פניו ומנסה להבין איך לעזאזל הוא גילה? 
״אלכס, אני יודע שאתה מאוהב ברוז, כבר מלפני שנים ראיתי את זה, איך שאתה מסתכל עלייה בתקווה שתחזיר לך את אותו המבט״ הוא ממלמל לעברי, מסתכל לעיניי עם עיניו הירוקות בהירות הנוצצות תחת קרני השמש הראשונות. 
עדיין לא עניתי, רק מסתכל לעיניו הבהירות. 
״אני מכיר את המבט הזה, שנים שאני מסתכל על ליסה באותו המבט, חושב שאני לא אצליח לזהות כשאני אראה את אותו אחד ?״ הוא שואל ומגחך בשקט, כאילו צוחק על מצבו העגמומי. 
״אנחנו אותו הדבר אלכס, מאוהבים אנושות בבחורה שאנחנו לא יכולים לקבל״ אמר באנחה ונשען בחזרה על מכסה המנוע של רכבו. 
״אנחנו לא אותו הדבר, כבר לא תומי, ברגע שנולדה להם התינוקת, הרגשות שלי לרוז נעלמו כלא היו״ הסברתי לו את המצב, הוא צודק הייתי מאוהב בה, במשך שנים הייתי מסתכל עליה בתקווה שתחזיר את אותו המבט למבטי. 
אבל ברגע שהם התחתנו, החליפו נדרים בכנסייה, היא הביאה לעולם ילד, הרגשות שלי נעלמו ונמחקו. 
״עשה לי טובה אלכס, אל תשקר״ הוא מסתכל עלי במבט לא מאמין. 
״אני לא משקר, אתה יכול להחליט להאמין או לא, לי זה לא כל כך אכפת יותר״ אמרתי במשיכת כתפיים וחזרתי להישען לצידו על מכסה המנוע הקר. 
״אתה חוזר לוושינגטון?״ אני שואל כעבור רגע, לפני שעזבנו את הבירה תומי סיים את הכשרתו באקדמיה לכבאים. 
״אני לא חושב״ הניד את ראשו כעבור רגע קל. 
״אל תגיד לי שבזבזת חצי שנה שלמה לנסות להיות כבאי ועכשיו אתה הולך לשכוח מזה״ אמרתי לו מבולבל, נותן לו מכה קטנה על עורפו החשוף. 
״אני אבדוק בתחנת הכיבוי פה בעיירה אם יש משרה פנויה״ אמר בתשובה לשאלתי. 
״פה בעיירה? האקשן היחידי שתקבל זה הטלוויזיה״ צחקתי בקול רם, תומי לא מתאים לחיי העיירה קטנים. 
אני יודע למה הוא רוצה להישאר… 
הוא שתק לא ענה, רק אישר את חששותיי. 
״תומאס, היא בחיים לא תסתכל עלייך באותו המבט, אתה חייב לשחרר״ אמרתי לו, מניח יד מנחמת על כתפו. 
״רק עוד מספר חודשים אני אשאר בעיירה, אם המצב ישאר עגמומי כמו שהוא עכשיו, אני אחזור לוושינגטון״ הוא עונה לי בחיוך קטן חושף שיניים קטנות ולבנות. 
נאנחתי בקול וקמתי בקפיצה בפעם השנייה ממכסה המנוע, עושה את דרכי אל אופנוע השטח שלי החונה כמה מטרים ספורים ממנו. 
״לילה טוב״ קורא תומי אחריי, אני מתיישב על מושב העור ועונד את הקסדה התואמת והמקושקשת. 
״או מה שנשאר ממנו״ אני צוחק לעברו ומתניע את המנוע שמפר את שלוות הבוקר המוקדמת. 
גם הוא נכנס לרכבו הכסוף והחדיש, מתניע את המנוע שמתעורר בקול שאגה חרישי לחיים. 
ושתינו פונים אל אותה הדרך, אל הרחוב הקטן בו אנחנו גרים, בו כולנו גרים מאז ולתמיד…