מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 3

אלכסנדר (אלכס) טורן- 

הבית כל כך שקט, מזכיר לי את אותם הימים כשג׳ון שירת בכל אותם המקומות הרחוקים. 
אף אחד לא היה בבית, אפילו אימי שהייתה מעמיסה על עצמה כמה שיותר עבודה כדי להימצא כמה שפחות בין כותלי הבית. 
עוד מאז הילדות, מאז כל מה שקרה, שאבינו השכור והחולה היה מתעלל בנו בלי הפסקה. 
היא כל כך פחדה ממנו, שפשוט חיכתה שהזמן יעשה את שלו והמחלה תרחיק אותו מאיתנו. 
וכשזה קרה והוא נפטר, המשפחה התפרקה עוד יותר, אימי הפכה לאחת שלא מפסיקה להתנצל על כל דבר, גם כשלא עשתה שום דבר, היא המשיכה להתנצל… 
ואחי ג׳ון שהגן עלי בגופו, ברח לצד השני של העולם. 
אני סוגר אחרי את דלת הכניסה בטירקה שקטה ונכנס פנימה אל הסלון הרחב והריק. 
דממה שולטת בבית, אף אחד לא נמצא בו בשעות ערב מאוחרות אלו. 
אימי שעובדת בתור אחות בבית החולים לוקחת משמרות רבות מסביב לשעון. 
ומאז שג׳ון התחתן עם רוז והיא הולידה לו ילדה הוא עזב את הבית. 
אין אף אחד שיפריח את השממה. 
אני שוקע עמוק לתוך משענת הספה הרכה, עיניי נעצמות לאט ובעייפות אחרי היום הארוך שעבר עלי. 
התגברתי על רוז, הרגשות העזים שמילאו את הלב שלי כלפיה התנדפו ברגע שגיליתי שהיא בהריון ממנו, מאחי הגדול. 
כך שלא משנה מה הייתי עושה, שום דבר לא היה גורם לי לזכות בה. 
היא שלו, היא אוהבת אותו, היא התחתנה והולידה לו ילדה מתוקה. 
אבל יש לי אגו כל כך רע, כועס.
אני רוצה להשלים איתו, לפגוש באחיינית החדשה שלי. 
אבל האגו הנפוח שלי מונע ממני להשלים איתו, והוא בא כל כך הרבה פעמים…
בנסיונות נואשים להחזיר את הקשר שלנו למה שהיה. 
וגם אני לא הייתי בסדר, אותה האמרה שפגעה בו עד עמקי נשמתו עדיין לא יצאת מראשי.
שצעקתי עליו למה הוא לא מת כשהיה שמה במלחמה. 
אין יום שעובר שבו אני מתחרט שהמשפט הזה  יצא לי אי פעם מהפה. 
גברים אמיצים לחמו ומתו, ויצרו את המסורת המכובדת… 
ואת המוניטין מעורר האימה שגם עלי עכשיו הוטל לקיים. 
כשהייתי בוושינגטון, כמעט שנה, עברתי את כל המבחנים והאימונים הקשים שהכינו אותי ליחידת הנחתים ׳המארינס׳ של צבא ארצות הברית. 
אין אחד שלא שמע ואמר לי כמה אני מטומטם שעשיתי זאת, אחרי הזוועות שאחי הגדול עבר שמה על בשרו. 
אבל אף אחד לא באמת יודע שעשיתי את זה בשבילו, למענו, כדי לגרום לו להתגאות. 
עד כמה מוזר שזה נשמע… 
שאני וג׳ון בכלל לא מדברים, אני עושה את זה בשבילו. 
לולא האגו… 
אבל אני גאוותן מידי מבשביל לשנות את המצב הקיים, לא משנה כמה אני לא נהנה ממנו. 
לפחות אני יוכל לגרום לו גאווה. 
ובעוד שבועיים בדיוק מהיום, אני יצטרף למלחמה האינסופית שמתרחשת מידי יום כבר מספר שנים בטליבאן בארצות ערב. 
ובעוד שבועים אני יטוס לקצה השני של העולם להילחם על אדמת עיראק הקשה. 

צלצול ממכשיר הנייד שלי מעורר אותי ברגע קל מבועת המחשבות בה שקעתי. 
אני מסתכל על המסך הגדול והמואר שמסנוור את עיניי קלות בחושך השורר מסביב בבית הריק. 
-התקבלה הודעה חדשה-
אני מקליד את קוד הגישה המוכר שלא החלפתי כבר שנים ונכנס אל תקיית ההודעות שלי.
הודעה חדשה מאת תומי. 
-איפה אתה?- 
אני מביט במבט ריקני על האותיות השחורות, תודעתי עדיין לא נמצאת פה ורק לאחר כמה רגעים ספורים אני משיב להודעתו. 
-בבית.- 
לא עוברות מספר שניות וצלצול נוסף בוקע ממכשיר הנייד שלי, אני שב להסתכל על המסך. 
-ניפגש ברייק בעוד שעה?- 
הפעם לא לוקח לי זמן רב לענות כמו מקודם, אני עונה במהירות להודעתו וזורק את מכשיר הנייד שלי לצידי על הספה הרכה. 
-בטח.-

_______________

-תומאס (תומי) גרייס- 

אני נכנס אל הרייק בר-המסעדה המוכר להחריד, עיניי אוטומטית מחפשות ברקע את פניו של אלכס חברי הטוב. 
אני מתקדם אל עבר השולחן הקבוע שלנו בקצה המסעדה ובין כל האנשים מצליח לזהות אותו יושב שמה, באותו המקום בדיוק. 
עבר זמן מאז הפעם האחרונה שישבנו בשולחן הזה ביחד כל החבורה…
כמה מים עברו בנהר מאז, בקושי הצלחתי לעמוד בקצב ההתרחשויות מאז שעזבנו. 
״היי״ אני קורא אל עבר אלכס ומתיישב ממולו בשולחן הגדול. 
״עבר זמן אה?״ שואל אותי מחייך ולוגם מבקבוק הבירה הצונן האחוז בין ידייו השריריות. 
״יותר מידי זמן״ חייכתי לעברו, כל כך הרבה עבר מאז, הכל השתנה מאז שג׳ון חזר באותו היום הביתה מהמלחמה. 
״אז מה קורה?״ שואל מתעניין ומביט לעברי, לא מבין למה רציתי שניפגש. 
״תקשיב אתה לא תאמין…״ אמרתי לו בקול אנחה, כמות המים שעברה בנהר מאז שעזבנו לא גרמה לי לפספס את הגל הבודד שחלף לו גם הוא בנהר, שחברי הטוב לוקאס הסתיר את העובדה שהוא יוצא עם הבחורה היחידה שאי פעם אהבתי.
״אני יודע מה אתה הולך להגיד…״ עצר אותי אלכס בחיוך קל ריק מהומור, לעזאזל גם הוא ידע. 
״בן זונה, ידעת ולא אמרת לי!״ הבטתי עליו לא מאמין, דווקא הוא מבין כולם. 
״מצטער אחי, לא חשבתי שכדאי לספר לך, גם ככה זה סיפור עבר בשבילך״ אמר במשיכת כתפיים קטנה ולגם לגימה נוספת מבקבוק הבירה שהולכת ומתרוקנת לה לאיטה. 
״אני רוצה לשבור לו את הפרצוף!״ התעצבנתי בקול, אגרופי השתחרר ופגע בשולחן העץ שמולי בחוזקה. 
״תדבר איתו, אולי אתה לא יודע את כל הסיפור״ אמר אלכס ושוב משך בכתפיו, הוא הניח את בקבוק הבירה הריק על השולחן וקם ממקומו. 
״מה כבר יכול להיות כל הסיפור? איך הוא השכיב אותה מאחורי הגב שלי, גם כן חברים״ אמרתי בעצבים וגם אני קמתי ממקומי. 
אלכס לא ענה, רק טפח על כתפי ונאנח, יוצאים ביחד מהבר-מסעדה.
כנראה חלף יותר מידי זמן מאז שהיינו פה לאחרונה, אבל לא חלף יותר מידי זמן מאז שחזרנו לעיירה בשביל שהדרמות המוכרות יחזרו להופיע. 

נכנסתי לדירה הקטנה שהשכרתי כשחזרנו לעיירה, דירה קטנה ונחמדה במרכז העיירה, רחוק מהרחוב המוכר שבו כולנו גרים. 
חבל שלא נשארתי בוושינגטון, בלי כל הכאב ראש הנוראי של הדרמות המוכרות. 
תקתוק שקט קורע את הדממה וממלא את חלל הסלון הקטן. 
אני קם אל עבר הדלת, ומציץ בעינית העגולה. 
ליבי המתאחה החסיר פעימה אחת, פעימה אחת והכרחית. 
שיער החום אדמוני וארוך תפס את תשומת ליבי, לעזאזל! 
פתחתי את המנעולים, ממהר להתאושש מההלם, היא האחרונה שציפיתי לראות. 
״ליסה!״ אני פותח את הדלת, היא עמדה מולי, על פנייה מבט מוזר וברגע פוערת בכזאת עוצמה את החור שהתחיל להיסתם במרכז חזי. 
״תומי״ היא מחייכת במתיקות כואבת, כמעט שכחתי ממנה כשהייתי בוושינגטון, כל הבחורות שאיתן הייתי עזרו לי להתבגר. 
לא חשבתי שברגע שעיניי יתקלו בפנייה שוב החור יפער. 
״תכנסי״ אני מלמל לבסוף וזז הצידה לאחר ששמתי לב שהיא ממתינה בציפייה. 
״אחלה דירה״ היא אומרת ומביטה מסביב על הדירה הקטנה, עדיין קופסאות רבות ממלאות את הפינות. 
״תודה, לכבוד מה זכיתי לביקור ממך?״ אני שואל אותה בחיוך רך, מנסה להתנהג כמה שיותר רגיל, אך מבפנים דמי מתפרע בעורקים.
״האמת שרציתי לדבר איתך תומי״ אמרה והתיישבה על ספת היחיד השחורה מעור שבסלוני. 
התיישבתי על הספה הגדולה למולה, אני כבר יודע מה היא רוצה להגיד… 
״ליסה, את לא חייבת לי הסברים, כבר שמעתי הכל״ אמרתי לה בחיוך מזויף, מנסה בכול כוחי להתנהג כמה שיותר רגיל. 
״הוא סיפר לך?״ היא שואלת אותי בכיווץ גבות, על פנייה שב להופיע אותו המבט המוזר שהתנוסס על פנייה שרק פתחתי את הדלת. 
לעזאזל לא. 
״ליסה, זה לא עינייני, מהרגע שאמרת שאת לא מרגישה אלי את אותם הרגשות שאני מרגיש כלפייך איבדתי כל זכות שהיא הנוגעת אלייך״ אמרתי בכנות, כמה שזה לא מצא חן בעיניי. 
״את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה״ אמרתי כשהחיוך המזויף לא יורד מעל פניי. 
היא מסתכלת עליי מבולבלת. 
״על מה אתה מדבר תומי?״ היא שואלת אותי לבסוף והפעם תורי היה להסתכל עליה מבולבל נורא. 
״אני ולוק פרודים!״ אמרה וברגע פרץ של דמעות זלגו מעינייה. 
״ליסה נו באמת! אני חושב שזה קצת מאוחר מידי לזה״ אני אומר בכעס, היא קמה ממקומה ופונה אל עבר הדלת, אותה הדלת שפסעה קודם לכן פנימה. 
״שום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר תומי״ היא אומרת בעצב ומביטה על פניי. 
״לעזאזל את צודקת״ אמרתי מסכים איתה, מלא בכל כך הרבה כעס. 
״רק דבר אחד…״ אמרה בשקט, היא התקרבה לעברי ונישקה קלות את שפתיי. 
״למה עשית את זה״ הלב שלי נקרע שוב בתוך חזי. 
״התגעגעתי אלייך״ אמרה בחיוך עדין, היא באה לפסוע מבעד למפתן הדלת וללכת. 
״לעזאזל עם זה!״ אמרתי ואחזתי בידה, מושך אותה בחזרה אל הדירה וטורק את הדלת. 
מנשק את שפתייה הרכות שמחזירות לנשיקתי ולבד היא כבר מובילה אותי לחדר השינה שלי.