מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 29

-רוזלינדה (רוז) רגרסייה-

אני מביטה עליהם, על איך שהוא מחזיק אותה כל כך קרוב אליו, נושם אותה, מחבק אותה, את הילדה הקטנה שלו.
הוא מחבק אותה בחוזקה, מלמל באוזניי כמה הוא אוהב אותי וכמה התגעגע.
התרגשות מציפה אותי, זה מרגיש כאילו הכל קורה כמו חלום בהקיץ בהיר ואפוף.
״אני אוהב אותך״ הוא מחייך אלי, חיוך קטן וכל כך מוכר, דמעות התרגשות מציפות את עיניי.
״אני כל כך אוהבת אותך, עם כל ליבי״ אני מלמלת באושר אליו ומסרבת לעזוב את גופו הגדול והשרירי.
אני שומעת מאחורינו קולות צהלה, אני מסתובבת אחורנית ורואה את אושן ולוק מתקרבים לעברנו, מוחאים כפים ונראים כל כך שמחים.
״איפה הוא? איפה אלכס?״ לוק שואל את ג׳ונתן כשהוא מגיע אלינו, אני מרימה את מבטי אל ג׳ון.
מבטו קר ואטום, מבט שקיוויתי לא לראות עוד פעם נוספת על פניו.
״לוקח קצת זמן להוריד אותו מהמטוס״ ג׳ונתן מלמל ומגרד באי נוחות את הזיפים שהתמלאו על פניו השזופות.
אנחנו מהנהנים כולם בשקט, ולא מוסיפים דבר נוסף על אלכס.

אנחנו נכנסים אל בית החולים, עושים את דרכנו אל החדר בו תומי מאושפז כבר מספר ימים ארוכים בהם מצבו לא משתנה.
תחנת הכיבוי נמצאת פה כמעט כל הזמן, הכבאים מסרבים לעזוב את תומי שבמצב כל כך גרוע.
זה מדהים איך הם תומכים בו, דואגים לו, האחווה שלהם כל כך מוערכת בעיניי.
ג׳ונתן שעדיין לא החליף את המדים ועדיין נושא את תיק המסע שלו על כתפו נכנס אל החדר הקטן.
השאר מחכים במסדרון עם יתר הכבאים, אני נכנסת אחריו אל החדר הצפוף.
ליסה עומדת מצידו הנגדי, מעבר למיטה, רואים על פנייה שהיא לא הפסיקה לבכות ולא הקדישה אפילו לא מעט זמן לשינה.
היא מתקדמת לעברנו ומחייכת אל ג׳ון חיוך קטן וקלוש, מחבקת אותו חיבוק קצר ויוצאת מהחדר.
״לעזאזל אחי, איך הגעת למצב הזה?״ הוא שואל את דמותו חסרת ההכרה של תומי המונשמת על ידי המכונות.
גם אני יוצאת מהחדר הקטן, לוקחת את מיילי איתי אל שאר החבורה היושבת בחוץ, נותנת להם מעט פרטיות.

________

-אושן מייקלסון-

כולם עדיין מחוץ לחדרו של תומי, אני עושה את דרכי אל הקבלה, בטוח אלכס כבר הגיע והורידו אותו מהטיסה.
אני לוקחת פרטים מהפקידה בקבלה ועושה את דרכי לעברו, איפה שהוא נמצא.
אני מגיעה אל המחלקה הפרטית, כנראה שהצבא כן משקיעים בחיילים הפגועים שלהם.
אני מחפשת במבטי את מספר החדר, 221, 222, 223.
חדר מספר 224.
אני נכנסת אל החדר הקטן, שקט שורר בו וזה מפחיד אותי לעזאזל עד עמקי נשמתי.
אני מסיטה לאט את הוילון הלבן התלוי על הקיר, חושפת מיטת בית חולים טיפה יותר גדולה מהמיטה עליה תומי שוכב.
״אלכס…״ אני מלמלת בשקט, מלטפת בזהירות את פניו המוכרות להחריד.
אני לא מאמינה שזה קרה לו, כל כך מהר, הוא רק התגייס וכבר…
אני מנסה לחשוב על גודל הכאב של ג׳ונתן, שניסה בכל כוחו להגן על אחיו הקטן, עד כדי כך שנסע ביחד איתו לחצי הכדור השני של העולם.
לראות אותו ככה מעלה את דין בחזרה למחשבותיי, אני מנסה לשכוח ממנו ולהתקדם הלאה, אבל זה כל כך קשה.
בהתחלה כשג׳ון סיפר לנו שאלכס נפצע קשות בקרב חשבתי שאין לו עוד תקווה.
לא הצלחתי להאמין שהוא יהיה בסדר כמו שדין לא היה.
אבל עכשיו כשאני מביטה עליו…
דמעה קטנה זולגת מבעד לעיניי ואני ממהרת למחות אותה מעל פניי.
״יהיה בסדר אושן, הכל יהיה בסדר״ אני מלמלת לעצמי ונושקת למצחו הבוער מחום.
לפחות הוא עדיין חי.

_________

-ליסה בל מיראנדר-

אני מנצלת את ההזדמנות שג׳ונתן עם תומי והולכת סוף סוף להתרענן, רוז באה איתי אל שירותי הנשים הנמצאים בסוף המסדרון הארוך.
אני שוטפת את פניי במים קרים ואוספת את שיערי האדמוני והמבולגן לקוקו הדוק, רואים על פניי עד כמה אני עייפה וששינה טובה לא תזיק לי.
״את בסדר?״ רוז שואלת אותי בשקט, מנדנדת קלות את מיילי בידייה בנסיון נואש להרדים אותה.
״אני יהיה בסופו של דבר״ אני עונה לה ונאנחנת בקול רם, מנגבת מעל פניי את שיירי המים הנותרים.
״את חייבת לחזור הביתה, לישון״ היא אומרת לי ומביטה עלי עם מבט מודאג על פנייה היפות והעדינות.
״אני בסדר, אני יכולה להחזיק ערה״ אני אומרת בהרמת כתפיים קטנה ונשענת על השיש הארוך והשחור.
היא עוצמת עיניים ביאוש ומניחה את מיילי הישנה בתוך עגלת התינוק הגדולה שלה.
״אני כל כך שמחה שג׳ונתן בסדר״ אני אומרת לה בכדי לעודד אותה, רואים עד כמה גם היא עייפה כל כך מכל מה שמתרחש מסביב.
״כן, אבל אלכס לא…״ היא אומרת בהנדת ראש קטנה וכמעט בלתי מורגשת.
״הכל יהיה בסדר, אני בטוחה, גם אלכס וגם תומי יהיו בסדר גמור ויחזרו להיות הגברים השובבים שהם היו מאז ולתמיד״ היא אומרת לאחר רגע ומבטלת את דבריי בהנפת יד.
אני מחייכת חיוך קטן ויוצאת מהשירותים הקטנים, רוז יוצאת מיד אחרי כשהיא דוחפת את עגלת התינוק של מיילי הקטנה ואנחנו עושות את דרכנו בחזרה אל כל שאר החבורה.

_______

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

עזבתי את חדרו של תומי ופניתי אל חדרו של אלכס הנמצא קומה אחת מתחתינו במחלקה הפרטית, הוא שוכב על מיטת בית חולים מחובר לכל כך הרבה מכשירים.
והדבר היחידי שמהדהד בתוך מרכז החזה שלי הוא שלמרות הכל… נכשלתי.
אני מביט על הפנים שלו, הוא כל כל צעיר, רואים על הפנים שלו הדומות כל כך לשלי שהוא עדיין רק ילד.
ילד שחשב שהוא יכול לשאת את העול הכבד בלהיות לוחם, להשתתף במלחמה שכל כך גדולה עליו.
אני לא יודע איך הרשתי לזה לקרות, מתחת לאף שלי, למרות כל הנסיונות שלי להגן עליו מבעד לכוונת המבריקה שלי.
הוא נפצע וכל כך קשה…
אני אוחז בידו הרפויה, כמו שהייתי עושה תמיד בילדותו כשהיה מפחד ללכת לישון בחושך השורר לבדו.
הייתי נשאר לצידו עד שהיה נרדם לשינה עמוקה ואני הייתי מתמודד עם הסיוטים והמציאות המרה של אבינו השיכור.

שעות עוברות ככה, ידו בתוך ידי ואני פשוט יושב בשקט לצידו, מחכה לשינוי כל שהוא במצבו.
רואים על פניו שהוא עדיין במלחמה, אבל הפעם היא פנימית ובלי לבקר בנשקייה.
מלחמה בה הוא נאבק בשביל לנשום עוד נשימה.
אני זוכר מה הוא אמר לי, כל כך במדויק, מילה במילה.
שאם אני אמות והוא יחיה לא יישאר לו כלום, אין אף אחד אחר שהוא אוהב, אף אחד אחר לא זקוק לו.
אבל אצלי המצב שונה, הוא אמר שהמשפחה שלי צריכה אותי, שאני חייב לחיות, למענם.
אבל אני זקוק לו, אני צריך שאחי הקטן יחייה.
ובמחשבות אלו, שנראה שהכל כל כך אבוד אני מרגיש לפתע תזוזה קטנה בתוך ידי, תזוזה קטנה וכמעט בלתי מורגשת.
אני עוזב את ידו, אצבעותיו זזות לשנייה, מראות שהוא בסדר, שהוא עדיין חי.
אבל רעש צורם קוטע לפתע את הכל, אני מסובב את מבטי מופתע אל המוניטור שהופך לקו אחד ארוך ואינסופי.
רופאים מתפרצים אל החדר, דוחפים אותי החוצה למרות כל ההתנגדויות שלי וסוגרים בפני את הדלת הלבנה.
אני מביט מבעד לחלון השקוף, רואה את הרופאים מחשמלים את אחי הקטן כדי שליבו הפצוע יחזור לפעום שוב.