מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 27

-לוקאס (לוק) טיירי-

אני יושב ליד מיטת היחיד עליה הוא שוכב, עיניי בקושי מצליחות להתסתכל על דמותו הפצועה.
אני מביט לכל מקום אחר רק לא לפציעותיו הקשות.
הוא ישן, שקט שורר מקיף אותנו והדבר היחיד המפר אותו הוא נשמותיו הכבדות והקשות, חרחורים קשים בוקעים מהחזה שלו.
לעזאזל הוא במצב כל כך גרוע…
אני תכף צריך כבר ללכת, רוז הזהירה אותי שליסה צריכה להגיעה.
זה לא מפריע לי שהיא לבסוף בחרה בחבר הכי טוב שלי שמאוהב בה כבר שנים, עם כל האהבה שהייתה לי אליה כשהיינו ביחד הצלחתי להתגבר על זה איך שהוא, בלי לשים לב אפילו.
חוץ מזה, תומי זקוק לה הרבה יותר ממני, שמעתי מה הרופא אמר…
הוא במצב קשה, הוא צריך את כל האהבה מהאנשים הקרובים אליו כדי לחזור לעמוד שוב על הרגליים.
ליסה היחידה שיכולה לעזור לו בזה, לא אני, לא רוז, לא אושן ולא אף אחד אחר, רק היא זאת שיכולה לעזור לו באמת.
אני קם מהכיסא הקטן שהכאיב לי בגבי עליו אני יושב כבר במשך שעות לצד מיטתו הקטנה, נושק קלות למצחו הבוער מחום, הרחק מפציעותיו ומהמקומות בהם הוא נכבה קשות.
״תלחם תומי, אל תוותר, לא עכשיו, לא אף פעם…״ אני מלמל אליו בשקט ועוזב את החדר הלבן והסטירלי.

_________

-ליסה בל מיראנדר-

אני מגיעה אל בית החולים לאחר שנהגתי במשך שעות, אני לא עוצרת להתרענן, לא לשתות משהו ולא לאכול משהו אחרי הנסיעה הארוכה הזו.
אני ממהרת הישר אל חדרו של תומי, מתפללת בליבי שהכל בסדר איתו, שהוא עדיין חי ונושם.
שעת לילה מאוחרת, בית החולים שקט ורק קול פסיעותיי המהירות מהדהדות במסדרונות בזמן שאני ממהרת לחדרו.
אני רואה את המספר שעל הדלת הלבנה, 340, מספר החדר שרוז שלחה לי בהודעה קודם לכן.
אני קורסת מהר אל חדרו ונופלת על ברכיי למראהו, דמעות מהר גואות בעיניי ופורצות את השכר עליו עמלתי זמן כה רב, זולגות מרות ושורפות על פניי.
ברכיי חלשות ורועדות, אני לא מצליחה להביא את עצמי לעמידה וללכת אל מיטת בית החולים עליה הוא שוכב.
אני כל כך מפחדת…
אני מנסה לקום לאט לאט, נעזרת בידית הכסופה שעל הדלת כדי לעמוד שוב על רגליי החלשות.
צעד אחר צעד ואני מגיעה לבסוף אל עבר מיטתו ומתיישבת על הכיסא הקטן שלצידו.
אני אוחזת בידו הגדולה והחמה, עיניו היפות, הירוקות ובהירות עצומות…
אני בוחנת בזהירות את פניו, הדמעות לא מפסיקות לרדת על פניי אבל שום קול יבבה לא יוצא מבעד לפי.
חלק מפניו השמאלי וצווארו אכולים, האש אכלה את עורו והשאירה כוויות רציניות ואדומות כהות, תחבושות פתוחות נחות מעל וסופגות את הדם.
כתפו הימנית עטופה בתחבושות לבנות כנראה שגם שם הוא נפצע.
כל כך קשה לי לראות אותו במצב הזה, אני זוכרת רק מלפני יומיים בודדים שראיתי אותו בתחנת הכיבוי מחייך ומאושר.
ועכשיו… במצב כל כך רע, כל כך קשה.
ידי אוחזת בחוזקה בידו, אני מתפללת בשקט לאלוהים שהוא יהיה בסדר, שהוא לא יכנע לשרפה שפגעה בו.
ידו מתהדקת סביב ידי, אני מרימה את פניי הדומעות אל עבר פניו.
עיניו היפות פתוחות לסדק דק והוא מביט לעברי, עיוות קטן עולה על פניו, הוא מנסה לחייך…
״תומי״ אני ממלמלת בחיוך קטן, שמחה כל כך לראות אותו ער ומגיב.
״ליסה, את כאן!״ הוא מלמל בשקט, קולו הגברי חלש ועמום.
״ברור, בחיים לא הייתי עוזבת אותך במצב כזה״ אני מנשקת קלות את כף ידו שבין ידיי.
״את עזבת אותי ליסה, חזרת רק בגלל שנפצעתי״ הוא ממלמל כמעט בשקט ומשתעל בכבדות נוראה.
קולות חירחור מפחידים בוקעים מפיו ורואים על פניו שהוא מנסה להחזיק את עצמו ער.
״אני כל כך מצטערת, אני אוהבת אותך, לא הייתי צריכה לעזוב״ אני בוכה, אני לא מפסיקה לבכות והדמעות זורמות בשצף מעיניי.
הוא מהנן קלות ומסמן לי בידו להתקרב אליו, אני נשענת על ידיי לצידו והוא מניח את כף ידו הגדולה על ראשי, משחק בעדינות רבה ולאט כל כך בשערי האדמוני.
הוא תשוש.
״אני אוהב אותך.״ הוא אומר וגורם לחיוך גדול להתפשט על פניי למרות הדמעות המרות שזולגות מעיניי.
בבקשה שיבריא, בבקשה שיצליח לעבור את זה…