מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 22

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

השעות האחרונות היו קריטיות,אני ופטריק סחבנו את אלכס אחי ואת פול שפצועים אנושות בידינו.
עושים את דרכנו במעלה ההר כדי להשיג מעט קליטה ולהזעיק עזרה.
רעש של מסוקים נשמעו מעלינו, עוברים וחולפים כל כמה רגעים, כנראה שהבינו שהיחידה תחת מתקפה ומיד שלחו תגבורת.
אני מנסה בכוח לסחוב את עצמי ואת אלכס אחי הקטן שנתלה על כתפי, מחוסר הכרה ובוער מחום.
רעש של הפצצות נשמעו כל כמה רגעים, מאירים את הלילה החשוך ומרעישים בקול פיצוץ עצום.
הם מפציצים את כל קווי האויב, משמידים מהם כל זכר, לא משנה מי נמצא בשורותיהם.
לבסוף אחרי שעות של טיפוס במעלה ההר אנחנו מגיעים לפסגה, יוצאים מקו העצים הסבוך אל האוויר הפתוח של הלילה.
אלכס קורס מזרועותיי על האדמה הקשה, פטריק עוזר לפול שמדדה על רגל אחת לשבת לצידו המחוסר הכרה.
אני זורק לפטריק את מכשיר הקשר השחור שהחזקתי עד כה בידיי.
״תנסה למצוא קליטה, חייב להיות כאן!״ אני פוקד עליו במהירות, הוא מהנהן ומיד מתחיל לחפש אחר נקודת קליטה כל שהיא לאורך הצוק.
אני פותח את הנשק הכבד שלי על רגליו, נשכב על בטני על האדמה הקשה ומניח את ראשי הפועם בכאב על הקהת הקרה.
לא הגעתי עד לכאן כדי לוותר ברגע האחרון, אלכס לא נפצע לשווא.
אני עוצם עין אחת ומביט מבעד לכוונת המבריקה שעכשיו בגלל החושך השורר הופכת ירוקה, ראיית לילה.
אני מצליח גם בלי הכיוון של פול לכוון את הכוונת אל מקור ההתלהמות.
במורד ההר הגבוה עליו אנחנו נמצאים, על פסגה יותר נמוכה מקו העצים…
קרב עקוב מדם, לפחות תריסר חיילים נלחמים נגד קבוצה גדולה של גברים המכוסים רעלות שונות.
אני ממקד את הכוונת שלי, יורה ירייה אחת חלקה והורג את אחד מהאויבים.
הם עוצרים לרגע, מנסים להבין מאיפה הירייה הגיעה…
וכעבור שנייה ממשיכים להילחם כאילו כלום לא קרה.
המסוקים ממשיכים לחוג מעל היער החשוך, זורקים פצצות מרעישות שבינתיים לא פוגעות בכלום.
אני ממקד שוב את הנשק שלי, יורה ארבעה קליעים רצופים, הורג אותם עוד לפני שהם שמים לב מאיפה הם מגיעים.
אני שומע מאחוריי את קולות השמחה של פול כשהוא מצליח למצוא קליטה ולהתקשר להזעיק עזרה.
אני שוב ממקד את הכוונת שלי, מביט מבעד לעדשה הירוקה.
״לעזאזל…״ אני בקושי בולע את רוקי כשאני שם לב מי המטרה הבאה שלי בקרב המתחולל למטה.
גבר מפותח הלובש על פניו רעלה משובצת בצבעי אדמה כהים ובידו האוחזת רובה אוטומטי חסרה אצבע אחת, אצבע אחת המסגירה הכל.
״מצאתי את קייסלח!״ אני קורא בשמחה אל עבר פטריק שמיד מדווח במכשיר הקשר השחור שבידיו.
אני לוקח נשימה עמוקה, לא חשבתי שככה זה ייגמר, אחרי לילה של מלחמה…
שום דבר לא מפריע לי, קו הירי נקי וברור.
זה נראה כאילו הוא מתחבא מאחורי שאר הגברים הנלחמים, פחדן.
אני סופר אחורנית בשקט, קול מלמול עדין מתחת לנשימה, בקושי אני שומע את עצמי תחת קולות המלחמה.
״3…״ אני מניח את אצבעי על ההדק הקר, מצחי מכוסה עגילי זיעה קטנים ונוצצים הזולגים על פניי.
״2…״ אני עוצם לאט את עיני, משאיר רק עין אחת פוקחה המביטה מבעד לכוונת המבריקה, כל כך ממוקדת, כל כך ברורה.
״1…״ אני לוקח נשימה עמוקה ולוחץ על ההדק העשוי מתכת קרה.
שריקה רועמת נפלטת מבעד לקנה רובה הצלפים הגדול שלי, שריקה רועמת שעושה את דרכה אל עבר המטרה…
ותוך פחות משנייה, הכדור פוגע במרכז מצחו וקייסלח נופל מת ומדמם על אדמתו.
פטריק קופץ בשמחה, טופח על גבי ומרים אותי מהאדמה הקשה, מחבק אותי חזק.
״הצלחת!״ הוא מחייך מאושר, המסוקים הגיעו אלינו, חגים במעגלים מעל ראשינו.
שקט השתלט עלי, כל רעשי המלחמה מסביבי נדמו, לא הצלחתי לשמוע כלום חוץ מלהבי המסוקים החותכים את האוויר.
הם נוחתים על קצה הצוק, אוספים את אלכס אחי הפצוע ואת פול שגם הוא לבסוף איבד את ההכרה לצידו.
חיילים נוספים יורדים מהמסוקים, טופחים על גבי, אבל אני לא מרגיש דבר.
אני מרגיש כאילו אני טובע ושום דבר לא נוגע אלי.
הם מושכים אותי אל המסוק, מושיבים אותי על הכסא וחוגרים אותי כאילו והייתי רק בובה על חוט.
המסוק לאט לאט ממריא ואני מסתכל על הנוף המשתקף מבעד לדלת הפתוחה, כאילו עוד שנייה החגורה משתחררת ואני נופל אל התהום העמוקה שבין שתי הגבעות.
״זה נגמר…״ אני שומע קול מירכתי המסוק, אין לי מושג מאיפה הוא מגיע ומאיפה הקול הזה בא.
אני פשוט שוקע ברקע החולף במהירות.
עוד שריטה לנשמה הפצועה…