מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 21

-אלכסנדר (אלכס) טורן-

אצבעי לא יורדת מההדק, יורה אל עבר האויביים שלא מפסיקים להגיע מכיוון דרום.
אני לא יודע איפה שאר היחידה, כולם התפזרו, רק פטריק נשאר איתי, אפילו שני החיילים שהיו איתנו ממקודם נעלמו וכבר זמן מסויים שלא ראיתי אותם.
רק שלא נהרגו…
״קדימה אלכס, מפה!״ אני שומע את פטריק קורא לי בשקט כדי שהאויבים לא ישמעו.
אני מסתכל בזהירות מבעד לגזע העבה המשמש לי כמגן, רואה איך הם מתקרבים לעברנו, כוחם עולה על כוחותינו.
״מה לעזאזל?״ אני מלמל בשקט וקולי לא עולה על מלמול שקט.
אני מביט לצידי השמאלי, פטריק עומד שמה, מסימן לי בידו לבוא אחריו אל עומק היער.
אני בולע לאט את רוקי שעומד בגרוני, ברגע שאני אזוז ויצא ממחסי, הם יבחינו בי ויהרגו אותי עוד לפני שאצליח למצמץ.
פטריק דוחק בי, מסמן לי בידו ובשפתיו לבוא כבר, לרוץ כל עוד נפשי בי.
אני מביט שוב מבעד לגזע העבה, הם התאספו מסביב לגופות שכבר הרגנו, לפני שהתפצלנו מהחיילים השניים, ארבעתנו הרגנו לפחות שמונה מהאויבים.
הם מדברים בניהם, רוביהם טעונים ומכוונים לעבר קו העצים.
זאת ההזדמנות שלי…
אני לוקח צעד אחד אחורה בעדינות, מתקדם אל עבר פטריק שמוביל אותי אל עומק היער, עוברים עץ אחרי עץ.
״אני לא חושב שלברוח זה רעיון טוב, אנחנו צריכים להילחם בהם״ אני אומר בשקט לפטריק שמוביל אותנו אל תוך עומק היער, אני עוקב אחרי צעדיו, דורך היכן שהוא דרך.
״אלכס אתה חייב להפסיק לנסות להיות גיבור, אנחנו שתיים עם תחמושת שכמעט אוזלת, הם כמעט עשרים עם תחמושת שלא רוצה להיגמר״ הוא אומר לי בקול אנחה, ממשיך להתקדם פנימה אל תוך היער הסבוך.
״לברוח זה לא פיתרון פטריק, במיוחד שאין לאן ללכת, אנחנו לא יודעים איפה כולם, המכשיר קשר המחורבן לא עובד ואנחנו ממשיכים להתקדם כאילו יש לנו יעד״ אני אומר לו, לא מבין מה ייתן לנו אם נמשיך להתקדם פנימה אל תוך היער הגדול.
הוא לא עונה עוד לדבריי, אנחנו ממשיכים בשקט להתקדם אל תוך היער.

שעות עברו מאז שהתחלנו להתקדם פנימה אל תוך היער הסבוך, שעות שלא נתקלנו באף אחד.
לאן כולם נעלמו?
מצאנו בדרכינו רק שלושה גופות, שני חיילים אמרקאים וגופה של גבר צעיר הלובש רעלה.
הלילה החל לרדת, השמיים החשיכו בהדרגה ומרגע לרגע היער הפך אפל יותר ויותר.
״כדאי שנעצור כאן ללילה״ אני אומר לפטריק ועוצר במרכז קרחת יער קטנטנה.
הוא מהנהן לעברי ועוצר גם, מתיישב על האדמה הקשה והחומה.
עדיין לא הצלחתי להבין איך מאדמה כזאת קשה ויבשה עדיין צמחו עצים כל כך גבוהים וירוקים.
״אנחנו צריכים להגיע לנקודה גבוה כדי שהמכשיר קשר יעבוד ונצליח להזעיק עזרה״ הוא אומר לי בזמן שניסה לבדוק אם יש כאן קליטה, נאנחתי בקול רם.
אספתי מסביבו מספר ענפים עבים שמתאימים לבעירה ורק אז התיישבתי על האדמה הקשה.
״אני מקווה שלא נצטרך להעביר כאן את כל הלילה״ אני מלמל לעבר פטריק שמניח בצד את מכשיר הקשר השחור והמגושם ועובר להדליק מדורה מהענפים העבים שאספתי.
אני מוריד את חולצת המדים שלי, חטפתי עוד קליע נוסף קרוב אל הקליע הקודם שחדר את עורי קודם לכן.
״אני חושב שהקליעים יצאו מהצד השני״ אני אומר כשאני ממשש בזהירות את המקום הכואב.
״אני חושב שהצלחתי לקלוט אותך״ חייך לעברי פטריק, מלבה תוך כדי את הלבה האדומה שהצליח להצית במרכז ערמת הענפים.
״כן, ומה קלטת?״ אני שואל אותו בחיוך קטן המלא הומור, עוטף באמצעות תחבושת את כתפי הכואבת להחריד.
״אתה מנסה להוכיח את עצמך, אתה מנסה להיות גיבור…״ הוא מתחיל לומר, אני מסיים לקשור את התחבושת ולובש את חולצת המדים המלוכלכת והמלאה בדם בחזרה על גופי.
אני מסתכל עליו מבולבל, עכשיו אני מבין למה הוא כל הזמן אומר לי להפסיק לנסות להיות גיבור…
״אתה רוצה שאנשים יתייחסו אלייך באשר אתה ולא בתור האח של הצלף הכי טוב בצבא״ הוא אומר ובוחן אותי באמצעות עיניו הכהות.
החושך השתלט על היער, רק המדורה היא שסיפקה לנו אור וחום.
״אני יודע מה זה לחיות בצל של מישהו, חייתי בצלו של אחי הגדול במשך כל ימי חיי״ הוא צוחק ומוסיף זרדים הזרוקים על האדמה אל תוך המדורה, מלבה עוד יותר את הלהבה.
״אחי הגדול בעיניי ההורים שלי הוא הילד המושלם, ציונים טובים, קולג׳, בקרוב נישואים״ הוא מתחיל לומר בחיוך.
״תמיד הייתי הכבשה השחורה של המשפחה, תיק פלילי, לא לומד אף פעם, לא חושב על ללכת לקולג׳ ״ החיוך הישר שלו התחיל לרדת בהדרגה.
״אז למה בעצם התגייסת לצבא?״ אני שואל אותו לא מבין.
״כנראה שרציתי להוכיח משהו למישהו״ הוא נאנח בקול רם ומחייך חיוך קטן.
״אני מבין אותך, גם אני חייתי תחת הצל של אחי הגדול, אבל לא מבחינת ההורים שלי, אין לי אבא…״ אני מתחיל לספר לו, משמיט את החלק בו אבינו היה מתעלל בנו וג׳ון הוא זה שתמיד הגן עלי.
״מצטע…״ הוא מתחיל לומר אבל אני מיד קוטע אותו בהנפת יד קטנה.
״אין על מה, אני לא מצטער אז בטח לא אתה״ אני צוחק לרגע קל, כאילו נאמרה בדיחה, הוא מסתכל עלי לא מבין, אך גם לא שואל בתהייה.
״ג'ונתן, כולם אוהבים אותו, תמיד הוא היה מרכז העיניינים מאז שהיינו ילדים קטנים, בעיניי כל החבורה שלנו״ אני מספר לו.
״תמיד הרגשתי שאני צריך להוכיח את עצמי, להראות לכולם שגם אני טוב כמוהו״ אני אומר לו, מסתכל על הלהבות המרצדות בתוך המדורה, חמות, שורפות.
״תמיד קנאתי בו, רציתי את כל מה שהיה לו, חירות, אהבה, לברוח מהמשפחה״ אני אומר לו בהנדת ראש קטנה.
״אבל לא הבנתי אז במה הבריחה שלו עלתה, חשבתי שהוא בורח ממני, מכולם, לא ידעתי שהוא בורח מעצמו וממה שהצבא הזה עלה לו בנפשו״ אני פותח את ליבי בפניו, אני מניח שאף פעם לא באמת דיברתי על זה בקול רם.
״בגלל זה אתה כאן, מנסה להיות גיבור, לצאת מהצל של אחיך הגדול״ הוא משלים את הסיפור, ממשיך לזרוק זרדים קטנים אל המדורה המרצדת.
״אתה צודק, כנראה שבאמת הצלחת לקלוט אותי״ אני מגחך ומודה לבסוף, לעזאזל איך הוא הצליח…

השעות עברו מהר, פטריק נרדם על האדמה הקשה מהעבר השני של המדורה, להבותייה עדיין מרצדות על ענפי העצים העבים.
שנתי טרופה, נרדמתי והתעוררתי כל כמה רגעים ספורים.
אני חושב שיותר התעלפתי מהכאב מאשר נרדמתי, הכאב בכתפי רק הולך ומתחזק, גורם לי לסחרחורות ולחום לוהט.
עיניי נפקחות לאט, החושך השורר לאט מתבהר לחושך אחר המואר רק על ידי המדורה המרצדת ואור הירח המסתנן מבעד לענפי העצים המתמרים מעלינו.
רעש של שקט רועם באוזניי, רק צלילי הלילה מפירים את הדממה השלווה של הטבע.
רעש מוזר ומרוחק משך את תשומת ליבי לפתע, פקחתי את עיניי לרווחה, מסתכל מסביבי.
הכל נראה אותו הדבר, שקט, שלוו.
אני מביט על המדורה, על הלהבות האדומות-כתומות שאוכלות לאיטן את הענפים העבים.
עיניי לאט לאט מתחילות להיעצם שוב, אני חושב שאני עומד לאבד את ההכרה שלי פעם נוספת ולהירדם לחצי שינה.
ושוב… הרעש המוזר שוב נשמע מהדהד באוזניי, במרחק של כמה מטרים רחוקים מאיתנו.
אני פוקח את עיניי לרווחה, מביט מסביבי ומחכה לראות אם שוב אותו הרעש יחזור להדהד באוזניי.
תוך פחות מכמה שניות הרעש נשמע שוב והפעם חזק הרבה יותר, רעש של גרירת רגליים השוברות ענפי עצים חלשים על הקרקע.
אני בועט ברגליי בפטריק הוא מתעורר בבהלה ומרים את נשקו מיד לחיקו.
אני מסמן לו עם אצבעי על שפתיי שישמור על שקט ומיד אחר כך מצביע לכיוון ממנו נשמע הקול.
הוא ממהר לכבות את המדורה שעדיין נסקה, מכסה אותה בעפר חום מהאדמה הקשה.
חושך השתלט על קרחת היער הקטנה, מותיר אותנו להתחבא בצללים השחורים של הלילה.
אנחנו מחזיקים בנשקים שלנו קרובים לחזה, האצבע על ההדק מוכנה לירות במקרה ונצטרך.
הסחרחורת לא עוזבות אותי, ראייתי מטשטשת ומתחדדת כל כמה רגעים, גורמת לי לאבד שיווי משקל לרגע ומיד להתייצב במקומי.
״אתה בסדר?״ פטריק מבטא בשפתיו בלי קול, עיניי שהתרגלו לחשכה הצליחו להבין את דבריו.
אני מהנהן לעברו פעם אחת בראשי, אני לא בסדר, אבל אנחנו באמצע שטח אויב ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנוגע לזה.
איבדתי המון דם, כל כך הרבה דם…
הרעש נשמע קרוב מתמיד, גרירת רגליים המלווה במלמולים שקטים שלא הצלחתי להבין.
ואז הם מעדו פנימה ברגליים רועדות, מדדאים על רגליהם שעדיין טובות.
״ג׳ונתן!״ אני קורא מופתע אל עבר אחי הגדול, הוא מרים את מבטו לעברי, משחרר את החייל שנתמך בכתפו ורץ אלי.
״לעזאזל אני כל כך שמח שאתה בסדר״ הוא ממלמל לתוך אוזניי בשקט, בחיים לא חשבתי שכל כך אשמח לראות אותו.
חיבקתי אותו חזק, ידיי עוטפות את גופו הכורע ברכיים לפניי.
״אלכס…״ קולו גווע בשקט כשהוא מתנתק מחיבוקי ומביט בידיו, דמי שנספג בחולצתי מילא את כפותיו.
״אתה פצוע!״ הוא מסתכל על פניי, בוחן אותם, מניח את גב כף ידו על מצחי הבוער.
״הוא חייב טיפול בדחיפות״ אני שומע את קולו של פטריק ממלמל מאיזה שהוא מקום מאחורי גבו של ג׳ון.
ראייתי שוב בגדה בי, התחילה לאט לאט לאבד את חדותה ולהטשטש לי.
״אלכס?״ אני שומע את קולו מעומעם באוזניי, כאילו הוא קורא לי ממתחת לאלפי גלונים של מים.
״אלכס!״ קולו שקט כל כך עד שאני בקושי מצליח להבחין בו.
ראייתי המטשטשת התחילה להשחיר בהדרגה ותוך פחות מכמה שניות בודדות מצאתי את עצמי קורס בין ידיו המגינות של אחי הגדול.