מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 20

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

אני מצליח לזהות את יחידת החיילים הגדולה מרחוק, גם מבלי להסתכל מבעד לכוונת המבריקה שלי.
יורדים ממסוקי הבלקהוק השחורים והגדולים, על ידי חבלים עבים ומסתערים קדימה במהירות שקטה.
״לפי איך שזה נראה, הם יתפסו אותם עוד לפני שישימו לב לכך״ פול מלמל בחיוך, אני לא מנתק את עיניי מהם, מעביר את מבטי מהיחידה המתקדמת במהירות אל עבר קבוצת הגברים הגדולה הלבושה ברעלות שוב ושוב.
״משהו פה מוזר״ אני אומר לפול עם מבט תוהה על פניי, הוא מסתכל עלי מבולבל, לא מבין למה אני מתכוון בדבריי.
״אין מצב שמישהו לא יבחין ביחידה כזאת גדולה, מלווה ברעש של מסוקים מתקדמת לעברו״ אני מלמל אליו ומניח את ראשי על רובה הצלפים הארוך, עוצם עין אחת ומביט מבעד לשנייה בכוונת המבריקה.
״הם היו אמורים להבחין בהם ממרחקים ולברוח הרבה לפני שהמסוקים היו מגיעים…״ פול מאשר את חששותיי וגם הוא מביט מבעד למשקפת שלו, מחפש אחר רמז כל שהוא.
״משהו מוזר קורה פה״ אני מניד את ראשי לא מבין, מה לעזאזל קורה פה?!
״הם סתם עומדים שמה מבלי לזוז, הם אפילו לא מראים סמנים לכך שהם מתכננים לברוח״ פול אומר לי מבולבל, גם הוא לא מבין את מעשיהם.
״תכוון לי זווית חדשה״ אני פוקד עליו לאחר רגע קל, הוא מוציא מכשיר קטן ושחור, משקפת לעין אחת שעוזרת לכוון את הכוונת של הרובה.
״שלושה קשרים ימינה, מרחק של אלף שלוש-מאות מטרים, הרוח נושבת במרחק של מאה- חמישים מטר לשנייה״ הוא מכוון אותי במדוייק.
אני מכוון את הכוונת המבריקה שלי אל עבר הנתונים שפול נתן לי…
ולפתע אני שם לב למשהו שלא הבחנתי בו כשהבטתי מבעד לכוונת קודם לכן, אחד מהגברים מחזיק במכשיר קשר שחור ומדווח למקור חיצוני.
״לעזאזל, בן זונה!״ אני מקלל בקול רם וזורק מעלי את כל השכבות ההסוואה המכסות אותנו.
״מה ראית?״ פול מיד קם אחריי שואל אותי מופתע ומבולבל.
״זה אמבוש, תמנו לנו פח! שוב! אנחנו חייבים להסתלק מכאן!״ אני צועק לעברו ומיד מתחיל לארוז את כל הציוד שלנו.
הוא מרים במהירות את המשקפת שלו מהאדמה הקשה והיבשה, מסתכל מסביבנו אל עבר ההרים המקיפים אותנו.
״לעזאזל ג׳ון לפחות שלושים איש״ הוא מקלל בקול רם ודוחף לידיי את המשקפת, אני ממהר להסתכל אל עבר המקום אליו הוא מצביע.
על פסגת ההר הדרומי ממנו עומדים לפחות שלושים גברים מכוסי רעלה בצבעים שונים.
אני מרים את מכשיר הקשר מהאדמה הקשה בזמן שפול מסיים לארוז את כל החפצים שלנו, מגלגל את שמיכות ההסוואה שכיסו אותנו ודוחף אותם אל המדרון התלול שלפנינו.
״מפקדה, כאן טנגו 51, זה אמבוש! לפחות שלושים בקווי האוייב, לבטל עכשיו!״ אני צועק את גרוני אל מכשיר הקשר המגושם.
מיד לפני שאני שם לב, יריות מתחילות להתעופף לעברינו, פוגעות ומתנפצות על אדמה הקשה שמסביבנו.
״שלילי טנגו 51, עבור״ אותו הקול הנשי ממקודם נשמע מקוטע מבעד למכשיר הקשר.
״לעזאזל!״ אני צועק בקול רם ורץ אל עבר קו העצים האחורי בכדי לתפוס מחסה מפניי היריות שמאיימות לפגוע בי.

__________

-אלכסנדר (אלכס) טורן-

״אמבוש!״ אני לפתע שומע צעקות רמות מכל עבר, יריות משום מקום מתחילות להתעופף לעברנו.
אני רץ עם שאר היחידה קדימה, בורח מהקליעים המתנפצים מסביבנו.
אני מסתובב בגבי אל היחידה, פותח ביריות אל עבר המקור המוסתר.
״אלכס, זה לא הזמן להיות גיבור, צריך להגיע לקו העצים״ אני שומע את קולו של אחד החיילים מלידי, תופס בזרועי ומושך אותי אחריו, מושך אותי קדימה.
לפתע… הרגשתי מהלומה חזקה בגבי, הדף שדחף אותי קדימה והפיל אותי בחוזקה על פניי.
הרגשתי איך עורי מתפלח וחור עמוק נוצר בכתפי השמאלית האחורית.
״חייל פצוע״ אני שומע לפתע צעקות מסביבי, ידיים רבות נשלחות לעברי, אני מנסה לעמוד בחזרה על רגליי, נעזר באחד החיילים שעמדו לצידי וניסו לעזור לי.
״אני בסדר!״ אני מלמל בקושי וממשיך לרוץ עם שאר החיילים אל עבר קו העצים, אני לא מאמין ששוב נקלענו לאמבוש!
אני רץ בשיכול רגליים אל עבר קו העצים הירוק והעז, מוצא מחסה מפני היריות מאחוריי אחד העצים העבים והראשונים שראיתי.
הבטתי מסביבי, עצים ירוקים גבוהים, אדמה חומה ויבשה, קרני השמש הקופחת מסתננים מבעד לענפים הגדולים.
היחידה כולה התפזרה, רק שלושה חיילים מסביבי ואחד מהם פצוע ונתמך בזרועו של החייל הצמוד אליו.
פטריק החייל שעזר לי לקום קודם לכן עומד לצידי, מטעין את הנשק הכבד שלו.
״תתכוננו, הם מתקרבים!״ הוא צועק בקול רם כדי שגם שני החיילים שבמרחק מטרים ספורים מאתנו ישמעו.
ידי הפצועה רפויה ואיני יכול להשתמש בה מבלי שכאבי תופת יפקדו את גופי.
אני מטעין את רובה ה-M16 שלי ומסתובב אל עבר האוייב.
״בהצלחה״ אני מלמל לעבר פטריק שמקלל בקול רם ומניד לעברי פעם אחת בראשו.
אני מסתכל אל השמיים, אל קרני השמש המסתננים מבעד לענפים הרבים.
אני מלמל תפילה שקטה לאלוהים, מתפלל שג׳ונתן בסדר ושהוא לא נפצע כמוני, מצליב את עצמי במהירות ומתחיל לירות אל עבר הגברים החמושים שהתקדמו לעברנו באקדחים שלופים.
קליעים רבים מתנפצים מסביבו על האדמה החומה והקשה.
״לעזאזל, אני כל כך הולך למות!".