מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 14

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

אני עומד בפינת חדר המבצעים הגדול, המון מחשבים מהטובים ביותר, המון חיילים המתפעלים את הטכנולוגיה החדישה ביותר.
ובקצה הנגדי של החדר הגדול, דלת ברזל גדולה המובילה אל חדר הנשקים המתקדמים.
אני מסתכל על אלכס, עומד עם עוד שאר חיילי המארינס החדשים מקבלים תידרוך על המבצע הקרב.
לעזאזל איך הוא גדל…
אני זוכר אותו כילד קטן, רעמה חומה על ראשו רץ מפינה לפינה בבית הגדול.
תמים כל כך, עדין כל כך.
ועכשיו, גדל והתבגר, הפך לחייל… ולחשוב שכל התמימות והעדינות שהייתה בו הולכות להיעלם.
עדין מוזר לי להסתכל עליו במדים, אני עדיין לא סגור מה זאת התחושה שמפעפעת בתוכי.
פחד? גאווה?
מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו במדים, מאז אני עדיין לא הצלחתי להיסגר על ההרגשה שהולמת בי.
הם מסיימים את התדרוך מהר בזמן שאני שוקע במחשבות משלי ופונים באופן מסודר אל חדר הנשקים.
הבנתי שזה הסימן שלי, אני מסדר את נשק הצלפים הארוך התלוי על רצועה על גופי וממהר לצאת מחדר המבצעים הגדול.

חום איימים, השמש קופחת בעוצמה מעל ראשי ואני מרגיש איך קרנייה עומדות לפוצץ את גולגולתי למרות כובע המצחייה הישן שלראשי.
כבר שעות אני שוכב באותה התנוחה, כבר שעות שלא הזזתי שום איבר שהוא בגופי.
זאת לא הפעם הראשונה שאני בעיראק ובכל פעם מחדש זה בלתי נסבל.
זיעה קרה ולחה החלה להצטבר על מצחי, החום העומד גורם לראשי להסתחרר.
אבל זה לא הוציא אותי מריכוז, שום דבר לא יכול להוציא אותי מריכוז.
אני שוכב על בטני על גג ביניין גבוה וישן, נשק הצלפים שלי מסוג טנגו 51, מורכב על רגליו מולי ואני מביט מעבר לכוונת אל עבר השיירה של חיילי המארינס.
ציוותו לי את פול אחד מהחיילים שביחידה שלי ומאז שעלינו על הגג הוא לא מפסיק לדבר.
על חברה שלו, על הרהיטים בסלון שלו, ועל מה שלעזאזל הוא עושה בבית.
אני בקושי מקשיב, כולי מרוכז בנוף המשתקף מבעד לכוונת שלי.
״בת כמה הבת שלך כבר?״ הוא שואל אותי, אני לא זז מילמטר, גופי דרוך עם אצבע על ההדק.
״ארבעה חודשים״ אני עונה בקול נמוך, השיירה על הקרקע עדיין בעצירה שנמשכת כבר כמעט שלוש-שעות, שלושה האמרים צבאיים גדולים, שני טנדרים צבאים וחיילים רגליים ממלאים את השיירה.
״מתוקה, יש לך תמונה שלה?״ הוא שואל אותי, אני נאנח בדממה, אפילו אני לא מצליח לשמוע את קול האנחה הדומם שלי.
אני עוזב את ההדק לרגע קל, שולף מכיס המדים הפנימי שלי את התמונה של רוז ומיילי שתמיד איתי.
אני נותן לו את התמונה ובמהירות מחזיר את האצבע על ההדק העשוי מתכת.
״יפיפיות, איך אתה כזה מכוער, השגת את הבחורה היפה הזאת?״ הוא שואל בהומור וצוחק, סוחט ממני גיחוך קטן.
הוא מחזיר לי את התמונה ואני שם אותה בכיס וכל הזמן הזה עיניי לא עוזבות את העינית.
״אני חושב שאני נמס, מה לעזאזל לוקח להם כל כך הרבה זמן?״ הוא שואל באנחה גרונית גדולה.
״הם בהפסקה״ אני עונה בקול אטום.
אני מצליח לזהות את אלכס בין כל החיליים, הוא מסתובב בין כולם, עם הנשק דרוך.
הסטתי את הכוונת מאחי הצעיר, מסתכל לאורך הרחוב הארוך והמוזנח, מסתכל על פתחי הבתים ועל החלונות הרבים.
לפתע… קשה היה לפספס את זה, גבר צעיר לבוש בכפייה חוצה את הרחוב מפתח ביניין אחד אל פתח הביניין שמולו.
אני קם לאט לאחר ששעות לא הזזתי את גופי, מכוון את הנשק מעט מערבה כדי לקבל את התמונה המלאה שלו.
״הכל בסדר?״ פול שואל אותי מבולבל כתגובה לתזוזה שלי.
״פול סתום כבר את הפה ותסיג את המפקדה בקשר״ אני עונה בכעס לעברו.
הגבר הצעיר שוב חוצה את הרחוב אל פתח הביניין אותו הוא עזב לראשונה.
ועכשיו אפשר לראות בברור שהוא מחזיק בידיו פצצה.
״מפקדה כאן טנגו 51 מבקש אישור לירות, עבור״ אני מדבר אל מכשיר הקשר המתקדם שפול קירב לפי.
״טנגו 51, מה הסכנה? עבור״ אני שומע קול מקוטע מבעד למכשיר, פול מנסה לסדר את האנטנה הארוכה שנקבל אות טיפה יותר מובן.
״גבר בשנות העשרים המוקדמות, מחזיק בפצצה מסוג c4 צבאי, מסתכל לכיוון השיירה, עבור״ אני מדבר אל מכשיר הקשר וכל אותו הזמן עיני לא זזה מהכוונת, הנשק כבר דרוך ומכוון ואצבעי לא זזה מילמטר מההדק.
״רשאי… עבור״ אני שומע לאחר רגע קל קול מבעד למכשיר הקשר, אני מסתכל עוד שנייה קצרה ובודדה, ולוחץ על ההדק העשוי מתכת ותוקע לו כדור במרכז ראשו.
אני לוקח נשימה עמוקה, עוד שריטה לנפשי הפצועה.
ראשו מתפוצץ ודמו נמרח על כל פתח הביניין הקטן, גופו נופל חסר חיים על הקרקע הקשה.
״כל הכבוד!״ אני שומע את קולו של פול בקושי, הוא טופח על גבי, אך אני לא כל כך מרגיש את ידו הגדולה.
עננה אופפת אותי, תמיד שנאתי את ההרגשה הזו לאחר שאני יורה.
החתיכות מהנשמה השחוקה שלי מציפות אותי ואני לא מצליח להרגיש דבר.
אני מסובב את הכוונת בחזרה אל השיירה, רואה איך חלק מהחיילים מתקדמים אל עבר המטרה שלי שנפגעה.
לקחת את הפצצה.
ואלכס, אני לא יודע איך הוא ידע היכן אני, או על איזה גג אני נמצא…
אבל הוא הביט היישר לעברי והצלחתי לראות בבירור את עיניו החמות הדמות כל כך לשלי.