מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 13

-אלכסנדר (אלכס) טורן-

אחרי שעות ארוכות של טיסה מעייפת הגענו לחצי הכדור השני, לעיראק המדברית.
הכל נראה כל כך שונה מארצות הברית, קילומטרים קילומטרים של חול מדברי, שמש קופחת ושורפת מעל ראשי.
האוויר עמד, אף משב רוח גם לא הקטן ביותר נשב באוויר.
הגענו לבסיס קטן מחוץ לעיר פלוג׳ה בו נמסר לצבא שאל-קאעדה השלטה עליו.
לא ראיתי את ג׳ונתן אחי מאז הטיסה, עמדתי עם עוד שאר החיילים החדשים, עוקבים אחרי המפקדים המראים לנו איפה ממוקמים החדרים.
קיבלתי את החדר הכי קיצוני במסדרון הארוך, החדר מהצד הימני.
נכנסתי פנימה, לא חדר גדול במיוחד, ארבע קירות לבנים, שתי מיטות יחיד צמודות לקירות הנגדיים.
ארון מתכת חום צר וארוך צמוד לקיר שבין שתי המיטות.
״אז זה החדר?״ שמעתי קול מוכר מאחוריי, אני מסותבב לאחור ורואה את אחד מהחיילים שעברו איתי את הטירונות בוושינגטון.
״נייט!״ אני מחייך לעברו חיוך גדול ומופתע, הוא נכנס פנימה אחריי וזורק את תיק המסע הגדול שלו על המיטה הימנית.
״התגעגעתי אחי״ הוא אומר בחיוך קטן ומחבק אותי חיבוק קצר וגברי.
הנחתי גם אני את תיק המסע העמוס על הרצפה הקרה והתיישבתי על המיטה העלובה.
״שמעתי שאתה לא הטורן היחיד במבצע״ הוא אומר לפתע לאחר כמה רגעים שבהם לא דיברנו.
הוא החל לפרוק את תיק המסע הגדול שלו לארון המתכת הצמוד אל הקיר, לוקח לעצמו את שתי המדפים העליוניים.
״אחי הגדול״ אני עונה בגיחוך, מביט אל התקרה הלבנה והמחוספסת, מנורת פלורסנט אחת הקבועה בתקרה מפיצה אור בהיר ומעומעם.
״איך לא סיפרת לי שהצלף הכי טוב באריות-הים הוא האח הגדול שלך חתיכת בן זונה״ הוא צוחק ומקלל אותי, ממשיך לסדר את דבריו בצורה ישרה ומסודרת על מדפי המתכת.
״לא רציתי לקבל שום יחס מיוחד, ידעתי שזה יחרמן אותך״ אני עונה בצחוק קטן שבמהרה נהפך לצחוק מתגלגל.
הוא זורק עלי חולצת טריקו קצרה שעליה מודפס שם היחידה שלנו.
״אתה יודע שצלפים עושים לי את זה״ אמר באצבע מאשימה וחיוך קטן החושף טור שיניים לבנות וישרות.
זרקתי בחזרה אליו את החולצה, הוא קיפל גם אותה והכניס אל ארון המתכת הצר.
כפתרתי את חולצת המדים שלי, מוריד אותה מעל גופי הרותח, אולי שכבה פחות תאוורר אותי.
אבל עדיין כל כך חם, נשארתי במכנס מדים, חולצת טריקו לבנה והנעליים הכבדות והשחורות שנעולות לרגליי.
״אתה יודע… הייתי אמור בכלל לטוס לאוסטרליה, בדקה התשעים שינו את ההצבה שלי״ אמר נייט לאחר שסיים לסדר את דבריו ונשכב על מיטתו.
״אני שמח שאתה כאן בסוף אחי, טוב לראות פנים מוכרות״ אמרתי לו בתגובה וחייכתי לעברו בכנות.
דלת החדר הקטנה מעץ נפתחה וג׳ונתן פסע פנימה, נשק ארוך וכבד התפוס ברצועה תלוי באלכסון על גופו החסון.
נייט קם במהירות מהמיטה, מצדיע לג׳ון בעמידה זקופה.
גיחכתי למראה הזה.
״עמוד נוח״ ג׳ון אמר לנייט שחזר לשבת על המיטה הקטנה.
״אתה יודע שגם אתה צריך להצדיע״ אמר וצחק, מתקדם לעברי.
נייט גיחך, הסתכלתי עליו בגבות מורמות.
״אל תתנשא עלי״ חבטתי בעדינות בכתפו, הוא צחק.
״דיברתי עם ליסה מקודם…״ הוא התחיל לומר וישר ידעתי למה הוא מתכוון, נאנחתי בקול.
לא אכפת לי שנייט יושב ומקשיב לנו, הוא אפילו הסתכל עלינו מתעניין בדברינו.
תמיד אהבתי אותו, את החוצפה שבו ואת הדרך שלו להשתלב בטבעיות בכל דבר.
״הם כמו ילדים קטנים, הם חייבים להפסיק את זה״ אמרתי עצבני, מאז שנוצרה השלישייה של לוק-ליסה-תומי כולם השתגעו מהם.
״מסתבר שלוק גילה שתומי וליסה שכבו וכמעט פיצץ לו את הגולגולת״ צחק ג׳ונתן בקול מעביר את הנשק הגדול לקדמת גופו.
״משולש אוהבים, אוץ׳ ״ אמר נייט וכיווץ את גבותיו.
״זה אפילו לא קצה הקרחון של שלושתם״ צחק ג׳ון לדבריו של נייט, הנדתי את ראשי בחיוך.
״אני מקווה שהם לא יהרגו אחד את השני בזמן שאנחנו לא שם״ אמרתי לג׳ונתן באנחה קלה.
״תומי יעזוב שוב את העיירה אני בטוח״ אמר וקם ממקומו בקצה המיטה.
״יש לכם תדרוך בשעה חמש, תזהרו לאחר״ אמר והתקדם אל עבר הדלת, נייט שוב קם מהמיטה עומד זקוף ומצדיע.
״אי אי קפטן״ אמרתי בצניות והצדעתי לו ממקומי על המיטה.
״עמדו נוח״ אמר בכיווץ עיניים וגיחך, יוצא מחדרנו הקטן.
״מוזר לראות את שניכם ככה, הוא בדרגה של אלוהים ואנחנו בסך הכל בדרגת טוראי״ אמר נייט בהתנשפות רווחה, חוזר לשכב על מיטתו הקשה.
הבטתי עליו בהרמת גבה, צוחק למשמע דבריו.
״הוא בסדר, אתה תראה שתכיר אותו יותר לעומק״ עניתי בתגובה לדבריו.
שקט החל לשתרר בנינו, רק רעש מעצבן של זבוב קטן נשמע מאיפה שהוא בירכתי החדר הלא כל כך גדול.
והחום עדיין מעיק כל כך…