מאז ולתמיד – עונה 2 – אפילוג

-ג'ונתן (ג׳ון) טורן-

-כעבור חמש שנים-

שנים עברו…
כל אחד מאיתנו מצא לבסוף את מקומו.
מקומי היה מאז ולתמיד עם רוז אהובתי.
מיילי התינוקת הקטנה שלנו כבר בת חמש, לעזאזל, איך היא גדלה…
אלכס אחי הצעיר נפצע במלחמה, הוא לא הצליח להחלים בצורה מלאה.
צלקות כמו שלי שניסיתי להגן עליו מפניהן מכסות עכשיו חלקים מגופו והוא לא יכול להזיז את פלג גופו העליון יותר מידי, תנועותיו מוגבלות.
אבל לפחות הוא חי…
תומי שנפצע כל כך קשה בשריפה, שריפה שגבתה ממנו כל כך הרבה, שריפה שממנה בקושי הצליח להתאושש.
הוא בריא אבל לא שלם, השריפה השאירה צלקות גדולות מהכוויות הרבות שכיסו אותו.
הוא מתעורר בכל לילה בצעקות מהפוסט-טראומה, מתעורר בבהלה כדי לראות ששום דבר מסביבו לא נשרף.
הוא וליסה התחתנו, זה היה ברור עוד מאז שהם היו ילדים קטנים, תמיד היה בניהם משהו שאף אחד לא ידע לשים עליו את האצבע.
יש להם כבר ילד קטן כמעט בן שנה ואני כל כך שמח לראות אותם מאושרים למרות כל מה שקרה.
אושן היא סיפור אחר לגמרי, תמיד היא הייתה החלק הבעייתי שבחבורה…
היא ולוק יצאו ביחד במשך שנה שלמה, אך יום אחד היא קמה ופשוט נעלמה.
לוק היחיד שידע לאן היא הולכת ומה קרה לה.
הוא סירב לומר בתוקף עד שלבסוף, לאחר מספר שבועות בודדים גם הוא נעלם כלא היה.
אין לי מושג מה עלה בגורלם, לא ראינו אותם ולא שמענו מהם קרוב לשלוש שנים.
זה בערך מסכם את כל האירועים בעיירה הקטנה ושכוחת האל בה אנו גרים.

מאז ולתמיד… הצלקות האלו חרוטות עמוק לא רק על גבי הגוף שלי, אלא גם על גבי הנשמה הרעועה שלי.
המלחמה, המשפחה, החברים, זה משהו שמעולם לא יכולתי לעצור, רק להגן.
והצלקות מהוות תזכורת לסבל שלנו ומדרבנות את נושאן לא להיפצע שוב לעולם.
זה עוד יום שטוף שמש לוהטת, החום עומד באוויר ואף רוח קלילה לא נושבת ברחובות העיירה.
אנחנו יושבים בחצר ביתם של תומי וליסה, תומי משחק עם בנו הקטן, מראה שלא חשבתי שאראה כשהוא היה מאושפז ומצבו היה קשה כל כך.
רוז וליסה יושבות על שמיכה משובצת על הדשא הרך והירוק, משחקות עם מיילי שכל כך גדלה.
מחייכות, מאושרות.
חלפו שנים מאז שהכל קרה, מאז שהדרמה והמלחמה הקשה נגמרה.
״מי היה מאמין?״ אלכס שואל אותי מלצידי ומחייך חיוך קטן, אני מביט לעברו מאושר.
מהנהן בראשי ולוגם מתוך בקבוק הבירה הקרה שבידי.
ומתפלל בשקט בליבי, שמאז ולתמיד… יהיו לנו אחד את השני.