מאומצת~פרק 7

כשסוף סוף עברו הדמעות האחרונות והצלחתי להירגע, יצאתי בשקט מהחדר וירדתי לסלון, מון היה עסוק בלשחק עם אחד מגורי הכלבים, ובמקומו גור כלבים אחר ניגש אלי. "שלום לך…" אמרתי בשקט וליטפתי את הגור האחר, "איך קוראים לך?" שאלתי, כאילו שהגור יענה לי. "אָמוֹר, והיא הבת היחידה מבין הגורים." ענתה לי אמילי. "רוצה כדור, אמור?" שאלתי וזרקתי לה את הכדור הצהוב הקטן והרך ששייך לכלבים. הגורה רצה אחריו והביאה לי אותו בעודה מקשקת בזנב. המראה גרם למצב רוחי לעלות, וללא שליטתי הופיע על פני חיוך קטן, זרקתי שוב את הכדור, הפעם רחוק יותר. הגורה רצה אחריו, נלהבת, ואז קפצה ותפסה אותו בעודו עיין באוויר, אך כבר לא נמצא גבוה, "כל הכבוד!" אמרתי וחיכיתי שתחזיר לי את הכדור.
ואז פיטר נכנס הבייתה.
"איך היה היום בפגישה עם אמא שלך?" שאל במצב רוח מורם, סוף סוף אני רואה אותו לא מעוצבן, אלא יותר חברותי, כמו שראיתי אותו בפגישות שלנו אז, בבית היתומים. "אוי," מלמלה אמילי ושמה את ידה על מצחה, ואז הסתכלה עלי במבט שואל. "זה בסדר," אמרתי בשקט וליטפתי את אמור שנראתה עצובה יותר כי הבינה שאני לא אזרוק לה שוב את הכדור. "המילה 'אכזבה' קטנה מאוד יחסית למה שאני מרגישה." אמרתי והתיישבתי על הספה. "למה?" שאל פיטר, מתעניין באמת, ומתיישב ליידי. "אוח…אם הייתה רואה אותה, הייתה מבין. אני ידעתי שהיא תהיה בערך כזאת, אבל בכל זאת הייתה לי תקווה קטנה שהיא אישה נורמלית וטובה." אמרתי, "והיא לא טובה?" שאל פיטר, "המקצוע שלה לא הכי…נאות, וגם כל מה שהיא אומרת זה שקרים." אמרתי, עם עצבנות מועטת בקולי. "למה את חושבת ככה? היא נראתה לי כנה," התערבה אמילי, שניסתה איכשהו לשפר את הדעה שלי על אמא שלי. "כי אם היא באמת כזאת ענייה, היא לא הייתה מציעה לקנות לי מה שארצה כל הזמן. ואם היא כל כך אוהבת אותי ורצתה לתת לי חיים למרות הקשיים, היא הייתה מבקרת אותי. יש לנו ילד בבית היתומים, אמא שלו בקושי מחזיקה מעמד, כמעט ואין לה גרוש. אבל היא מבקרת את הבן שלה. אמא שלי, לא ביקרה. נדמה לי שהיא שכחה בכלל מקיומי, היא אפילו לא זכרה מתי הולידה אותי." סיכמתי הכל וקמתי. "קאי, אל תכעסי על אמא שלך. זה מה שיש. לכל אחד יש הורים כאלה או אחרים, לא בוחרים אותם, ולפחות בזכותה את כאן, חייה ונושמת." אמר פיטר, "ואנחנו מודים לה על שהולידה אותך." הוסיפה אמילי. "וואו, זה מתחיל להיות קיטשי," אמרתי וצחקקתי, גם אמילי ופיטר צחקקו מעט. סוף סוף הלכה לה האווירה הכבדה.

בבוקר שלמחרת קמתי יחסית מוקדם, מבלי שאמילי תעיר אותי. לבשתי טרנינג סגול והלכתי לצחצח שיניים. וויתרתי על ארוחת הבוקר, רציתי כבר להגיע לבית הספר כדי להעסיק את עצמי במשהו ולהחליף את המחשבות על אמא שלי במחשבות על המתרחש בבית הספר.
זאת הפעם הראשונה שאני רוצה ללכת לילמוד.
אבל אני מוכנה לעשות הכל כדי להבריח את המחשבות המעצבנות האלה על אימי שלא נותנות לי מנוחה, אני רוצה שלא יהיה לי שום קשר אליה, לשכוח את הפגישה שלנו אתמול, לשכוח אותה!
אבל אני לא מצליחה…
המראה שלה חוזר אלי כל פעם, וגם אחרי שהוא הולך עקב מחשבה חדשה שבאה לראשי, הוא שב ומעיף כל מחשבה אחרת די מהר.
אני זוכרת טוב מידי את השיער שלה, העיניים הכחולות והעמוקות שלה, נימת הדיבור שלה שלפעמים דמתה לשלי, את הלבוש שלה…
אלוהים, אני מתגעגעת לאישה הזאת ונגעלת ממנה באותו הזמן!
האישה הזאת שאני מחריכה את עצמי לשנוא…
"די, תשכחי ממנה. היא הולידה אותך ולא יותר מזה. היא שכחה מימך, היא לא רצתה אותך, היא שיקרה לך. תזכרי את זה." אמרתי לעצמי וירדתי שוב למטבח, בו אמילי ישבה מודאגת.
"את בטוחה שאת לא רוצה לאכול?" שאלה, "כן."
"אז מה את רוצה?"
"ללכת לבית הספר."
"את בטוחה שאת לא חולה?" שאלה חלקית בדאגה וחלקית בציניות, "פשוט…אני רוצה משהו שייכח את המחשבות שלי למקום אחר, זייגרום לי לשכוח קצת מאתמול…" עניתי, משפילה את מבטי.
"אני מבינה… בטח היה לך ממש קשה אתמול, וגם היום… טוב, אם כל כך בא לך ללכת לבית הספר, בואי נצא." אמרה אמילי והלכה אל דלת הכניסה, ואז פתחה אותה.
לאחר מן יצאנו ונסענו לבית הספר.

השיעור הראשון היה שיעור ספורט, ובהתחלה עשינו הקפות, 10 הקפות ריצה מסביב למגרש, גם בנים וגם בנות. אני וג'ו (הספורטאי) הגענו ראשונים, היה נחמד לרוץ באותו הקצב בכוונה ולדבר על סתם דברים, לפעמים עם התנשפות בדרך. זה די שיחרר. וכשרצתי, הרגשתי איך אני פורקת הכל, איך בזמן שאני רצה כל הזכרונות מאתמול עוזבים ועפים להם עם הרוח, ואני רצה לי.
אך בסוף הבנתי שאני סתם בורחת מהזכרונות.
הם חזרו בסוף השיעור.

בהפסקה כבר לא יכולתי, הייתי חייבת לפרוק, אבל באמת, לספר למישהו מה אני מרגישה. אני לא יכולה להחזיק הכל בתוכי. ואז, כשרומי ניגשה אלי כי ראתה שאני עצובה, הכל יצא עליה.