מאומצת~פרק 2

בלילה לא הצלחתי להירדם. נכון, המיטה הייתה נוחה, רכה והיה נחמד להיות עטופה בשמיכת הפוך. אבל עדיין… קשה לי להתרגל לכאן, הריי כל פעם הייתי צריכה להתרגל למקומות חדשים, ועד שהתרגלתי אליהם הייתי צריכה לעזוב. מבחוץ אני אדישה עם זה, כבר מורגלת, אבל מבפנים זה כואב כל פעם מחדש.
כל הלילה התהפכתי מצד לצד, ומבטן לגב. אבל לא הצלחתי להירדם. בשלב כלשהו וויתרתי על הניסיונות למצוא פוזה נוחה לשינה, לכן התהפכתי על גבי ובהיתי בתקרה, מאזינה לקולות החריקה של החלון, ולרעש המכוניות העוברות בחוץ. כך העברתי את כל שארית הלילה.
"בוקר טוב," אמרה אמילי בקול מתקתק, "אני רואה שאת כבר ערה" היא הוסיפה כשראתה שעיניי פקוחות עוד מאז שנכנסה. "אני גם לא נרדמתי" אמרתי בעצבנות, "הו, כמה חבל," אמרה אמילי, מתעלמת מהקול העצבני שלי, "בפעם הבאה כשלא תוכלי להירדם תקראי לי, אני אנסה לעזור לך."
מה כבר תעשי, תקראי לי ספור לפני שינה?!
"בואי, קומי, ארוחת הבוקר כבר מוכנה, ועומד יום ארוך בפנינו." היא אמרה והושיטה יד כדי לעזור לי לקום, למרות הדחף לדחוף את היד שלה רחוק ממני, לקחתי בעדינות את ידה ויצאתי משמיכת הפוך החמימה ואז קמתי. "את יכולה לרדת, אני תכף ארד גם, אני צריכה להתלבש." אמרתי, הרגשתי לא נוח להיות בפיג'מה מול זרים. סליחה, לא זרים, 'הורים'. ככה הם אמורים להיקרא.
אמילי יצאה בצייתנות ואני חיטטתי בארון הבגדים שלי, אתמול כבר הספקתי לפרוק את המזוודות. לבשתי טרנינג שחור והלכתי לצחצח שיניים, ואחר כך ירדתי, עוד לפני שירדתי לגמרי מהמדרגות משהו הפיל אותי.
"אעאע!" צרחתי, וכעבור כמה שניות התפקעתי מצחוק.
"הכל בסדר?" שאלה אמילי, מודאגת, שרצה אלי. "כן!" עניתי והמשכתי לצחוק, זה היה גור הכלבים הקטן שהכי אהבתי מבין הגורים, הוא קפץ עלי מבלי שהייתי מוכנה, לכן לא הבנתי מיד מה קרה. גו קטן, אבל כבד… "שלום גם לך יצור חסר שם!" אמרתי וצחקקתי, והגור הקטן נתן ליקוק גדול לפנים שלי, לא ממש נעים, אבל נסלח לו. "פוף, כבר דאגתי שמשהו רציני קרה" אמרה אמילי וצחקקה גם היא, "יש שם ליצור הקטן הזה?" שאלתי, "לא, לא המצאנו עדיין שמות לכל הגורים" אמרה אמילי, "אז…ייקראו לו.." אמרתי וחשבתי, זה יהיה מגניב אם יהיה כלב אסקי סיבירי, בעל עיניים כחולות שיקראו לו מוּן (ירח)…"מון, בסדר?"
"בסדר," אמרה אמילי והלכה למטבח. הורדתי מעצמי את מון והלכתי למטבח גם אני, וגיליתי שמון גורר את עצמו אחרי. "אז אני רואה שהאהבה הדדית" אמרתי והתיישבתי ליד שולחן המטבח, היו פנקייקס לארוחת הבוקר. אל תיפלי בפח, אל תוכלי! אמרתי לעצמי בליבי ואז נזכרתי-אני הריי כבר לא בבית היתומים, המקום שבו הבנים מצליחים לשים דברים מוזרים באוכל הלא מי יודע מה, ואז אחרי שאוכלים את זה מגיעים לבית חולים מהרעלת קיבה. כאן זה בית, אז האוכל אמור להיות לפחות בסדר. לקחתי ביס קטנטן מהפנקייק ולעסתי לאט, בזמן שאני סוקרת את שאר הפנקייק, הרגל נישאר הרגל, ולמרות שאני נמצאת בבית נורמלי ולא בבית יתומים, אני עדיין בודקת טוב-טוב את האוכל וחושבת פעמיים לפני שאני אוכלת אותו. פיטר אכל ואמילי הסתכלה עלי בציפייה, לקחתי עוד ביס, הפעם גדול. "איך זה? אני הכנתי," אמרה אמילי, "טעים," הודתי, "טעים מאוד!" וכעבור מספר דקות מצאתי את עצמי ממש טורפת את הפנקייקס.. "היום מצפה לנו יום ארוך" אמר פיטר, "אמילי כבר אמרה את זה" אמרתי בשיעמום, הפנקייקס עכשיו יותר מעניינים אותי, "היום ההורים של פיטר יבואו להכיר אותך, בזכותם יש לנו את כל זה" אמרה אמילי והזיזה את ידיה כאילו מראה את רחביי הבית. אז זאת הסיבה לכך שיש להם בית גדול כל כך…"אז בעצם," אמרתי ובלעתי את שארית הפנקייק, שנדמה לי שהוא כבר התשיעי או העשירי שאכלתי, "אם לא היית עם פיטר אז לא היה לך בית וכסף" סיכמתי, אמילי השפילה את מבטה, "אל תדברי ככה!" אמר פיטר בעצבנות. קמתי מהשולחן, "אני אדבר איך שאני רוצה. חוץ מזה, רק ציינתי עובדה, מה לא בסדר בזה?!" אמרתי בעצבנות ולקחתי את מון שכל הזמן הזה ישב צמוד לכיסא שלי, "אם את לא מבינה בעצמך, אז אין טעם להסביר לך." ענה לי פיטר, חיבקתי את מון והנחתי אותו על הרצפה, "אבל איך אני אמורה להבין אם לא מסבירים לי?!" צעקתי, לא קיבלתי תשובה. עליתי בשקט לחדר, שם הקשבתי למוזיקה וקרעתי דפים-ככה אני מוציאה את הכעס כשאני רוצה להוציא אותו בדרכים לא אלימות, עד שקראו לי לרדת. כשירדתי ראיתי אישה מבוגרת ואיתה גם איש מבוגר, שניהם משלבים את ידיהם ונראים מטופחים. סנובים. "שלום, קאי, אנחנו ההורים של פיטר, רוז ודיויד." אמה האישה בקול קר, כאילו לא מרוצה עוד לפני שהספיקה אפילו להכיר אותי, רק כי ראתה את המראה שלי וכנראה לא אהבה אותו. "שלום, נעים להכיר" אמרתי. לא בטוחה בקשר לזה…
במשל השיחה ה'נחמדה' שלנו גיליתי שהם מצפים ממני להיות כישרונית וחכמה. ומה אני? מטומטמת ביותר, הציונים שלי לא עוברים את ה-75, חסרת שליטה עצמית, וחסרת כישרונות. אני אוהבת לרוץ, אבל לא נראה לי שזה כישרון. הייתי רוצה לילמוד לנגן בגיטרה, אבל זה רצון, לא כישרון. כשספרתי להם על עצמי, נאלצתי לדחוף משפטים כמו "אבל אני שואפת ליותר" או "אני מבטיחה שכאן אני אשתפר" אחרי כל כמה מילים, כי ראיתי את המבטים הזועפים שלהם. הם לא מרוצים ממני. שיט.
אחר כך רוז ודיויד קראו לפיטר ואמילי ל'שיחה קטנה', והשאירו אותי עם הכלבים. לא החזקתי מעמד והלכתי לצוטט. "אני לא יודעת, אתם בטוחים שאתם רוצים את הילדה הזאת?" נשמע קולה הקר, הפעם עם נימה של התלבטות של רוז. "היא גם גדולה מידי, מה שיהווה קושי גדול, וגם… לא בדיוק הטיפוס המושלם, בלשון המעטה." נשמע קולו המעצבן של דיויד. הספיק לי. הם שונאים אותי, כן, הם שונאים אותי! ובטח עכשיו גם פיטר ואמילי יחליטו שהם צודקים ויחזירו אותי! לא רוצה! התחלתי לרוץ ובדרך קיבלתי מכה מהשולחן שבסלון כי מיהרתי, "קאי, חמודה, הכל בסדר?" נשמע קולה המודאג של אמילי, ואז היא יצאה, "לאן את רצה?!" היא שאלה, מנסה לרוץ אחרי, אבל אני מהירה מידי בשבילה. כמו שאמרתי, אני אוהבת לרוץ. "מה אכפת לך?! אני הריי לא הטיפוס המושלם!" צעקתי, מעוצבנת, ואז גם התפרצו הדמעות וטישטשו לי את הדרך.