לתחרות של אנונימי\ת

אני רצתי שעתיים, שלוש? לא משנה.
כל השריטות שעל גופי החלו להתקשות, לפחות חלקן. אני היתי זקוקה דחוף לריפוי ומשהו שיכול להציל אותי ממה שמאחורי כבר שעתיים או שלוש, מהמשהו הזה.
בזמן שרצתי היה לי זמן לחשוב עד כמה שאני טיפשה וכמה שאני רעה וכמה שחיי תלויים באנשים אחרים. "טיפשו." אמרתי וצחקתי מעט, מה שלא יצא לי כבר שבוע שלם.
טיפשו, מילה שהיתה בדיחה ביני לבין מתיו, מילה שבגללה גם כן התעורר המפלץ הזה. "טי…טיפשו." אמרתי בעניים דומעות וריצתי נעשתה פחות מטורפת ויותר מאולצת. התרגום של המילה: מטופש. "טיפשו!" צרחתי וצנחתי על ברכי מתגלגלת מטרים ספורים בחול מרטיבה אותה בדמעותי. "או, מתיו תעזור לי." לחשתי וצפיתי במבט מטושטש ביצור שחשף טפרים מוקתמים בדם. "תמות?" שאלתי בצורה מטומטמת את היצור והוא נפל פתאום אבל לא לפני שהכתים אותי בדם, דמו שלו. בליבי חשבתי שאני חולמת, כי צירוף מקרים שכזה…? "מה לעזאזל?!" שאלתי, עדיין יושבת, ועדיין בוכה ללא שליטה. קמתי והתקרבתי בחשש לעבר היצור, מגבו נצץ פיגיון יפהיפה ואבן ברקת מודבקת על הידית. "מתיו?" שאלתי בקול תקווה. "מתיו זה אתה?! מתיו." צרחתי ומיהרתי לסרוק את האזור בשבע עניים. עצים, עצים, נחל, עצים, ירח וינשוף. אין מתיו ושם זכר למי שרצח את המפלץ.
קמתי, רועדת והתחלתי ללכת לעבר הנחל, לא נמצאת בעולם הזה. הרטבתי את ידי ואז גלשתי לתוך הנחל בכל גופי, ואז גם עם ראשי. במים היה לי זמן לחשוב ולבכות , וגם,כמובן,לרחם על עצמי. לבסוף רעותי לא החזיקו מעמד ואני יצאתי מהמים, מתנשפת. "פיוף." אמרתי והתחלתי ללכת שוב לעבר המפלץ המת. אך חיכתה לי הפתעה: במקום גופתו היתה רק אבקה זוהרת.
נגעתי בה והרחתי אותה, לא היה לי מה לעשות יותר.
היא הייתה כמו חול החלק והישן ביותר.
הריח… הריח היה מוזר מאוד. הצמדתי את האבקה לאפי ולקח לי רגע להבין שלא הייתי צריכה.
קרסתי על האדמה הלחה, גוססת.

המשך יבוא..